מקטרת שלום היא הפריט הנחוץ ביותר עכשיו בנגב הדרומי. מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם, פתח חזית נגד המועצה האזורית רמת הנגב והעומד בראשה שמוליק ריפמן. ביטון דורש שירוחם תקבל את כל כספי הארנונה שיעביר משרד הביטחון עבור השימוש בשטח שעליו תיבנה קריית ההדרכה (עיר הבה"דים). לכאורה, מנהיג המראה נחישות ועקשנות כדי להביא לתושבי העיירה שלו את הטוב ביותר. בפועל, למרות שראש המועצה דוחה את הרעיון, זהו תרגיל שקוף שנועד להחזיק בקואליציה במועצת העיר: "ההסכם הקואליציוני עולה לי מעט", אמר ביטון, "בערך 200 אלף שקל. אני רוצה צדק חלוקתי. מועצת העיר אישרה השבוע את התקציב ואין לכך שום קשר".
ביטון יודע היטב מדוע להציג כך את הדברים: אם לא היה מעביר את התקציב עד ראשית החודש, הוא היה נקרא לשיחת הבהרה אצל שר הפנים עם אפשרות מאיימת, ששוב היה השר מורה על הקמת ועדה קרואה ליישוב. מצב כזה, ייחשב עבור ביטון כישלון רציני. הוא התמודד ונאבק על ראשות המועצה במטרה לשפר את מצבה ואת מצב התושבים שבה. כדי להעביר את תקציב המועצה, הוא היה צריך תמיכת אנשי ש"ס במועצת העיר. לשם כך, הוא ידע שעליו להוכיח עמידה בהסכם, למרות עלותו הזעומה יחסית. הקושי שניצב בפניו, הוא חובה החיצוני של ירוחם והיקפי ההלוואות שגזבר המועצה צריך להחזיר. מדובר בסכום של כ-45 מיליוני שקלים. 14 מתוכם הם חובות. נוכח תקציב של כ-63 מיליוני שקלים עם היקפי גביית ארנונה של קצת יותר מ- 70%, זוהי התמודדות קשה ביותר.
מצבו הכלכלי של היישוב ידוע היטב לפקידי האוצר והפנים בירושלים, מישהו שם לחש על אזנו של ביטון שהמועצה המקיפה את ירוחם, רמת נגב, גיבשה הסכם חלוקת כספי ארנונה עתידיים מקריית ההדרכה. על פי ההסכם, תקבל ירוחם 60% מהסכום ורמת הנגב 40%. ההסכם גובש, סוכם והוסכם ביחד עם ראש המועצה הנבחר הקודם, שכיהן לפני עמרם מצנע, ברוך אלמקיאס. ביטון החל לבחון את אופן קביעת גבולות שטחי השיפוט מול רמת נגב, שנעשתה ב- 2004. הוא הבין שההסכם נותן ליישוב הרבה יותר ממה שבעצם מגיע לו, אבל לאור מה שנלחש על אזנו, ביטון סבר שלירוחם נעשה בעצם עוול עצום, אז הוא החליט לפעול ועשה זאת בשתי דרכים: ביחד עם יועצים משפטיים, נבדקו אפשרויות לבצע שינויים באופן קביעת הגבולות. במקביל הוא הבין שעליו להכין משענת תומכת והלך על נקודת התורפה העדינה ביותר בימים אלו: הרגישות החברתית. כדי להבליט את הצורך באהדה ציבורית בירוחם ובאהדה ממשלתית של שר הפנים, הוא אחז בבקבוק מסתורי, חלץ את הפקק ושחרר את השד העדתי.
ביטון: "ריפמן הוא בחור טוב אבל הוא חשב שהוא מנהל את הנגב"
באחד הראיונות שנתן ביטון כדי לקדם את המאבק שלו, הוא אמר: "ריפמן הוא בחור טוב אבל הוא חשב שהוא מנהל את הנגב. יש לו טעות קטנה. צמחה כאן מנהיגות חדשה ביישובים ובעיירות הפיתוח: אני, מאיר כהן (ראש עיריית דימונה) ורוביק דנילוביץ (ראש עיריית באר שבע) - דור שני לעולים ממרוקו, נחושים לתקן עוולות היסטוריות". לו היה ביטון מביט בקורות החיים המשפחתיים של השניים, היה בוודאי נמנע מטעויות מביכות.
במאבק להרחבת גבולות שטח השיפוט של ירוחם במטרה להגדיל את הארנונה, לקח על עצמו ביטון סיכון בלתי מחושב. הוא מאשים את ריפמן בביצוע הסכמים לא ישרים עם משרד הביטחון ויועציו המשפטיים אף פנו בעניין למבקר המדינה וכתבו לו: "ממידע שהגיע למרשתנו, בין רמת נגב למשרד הביטחון ו/או צה"ל, נחתם כביכול הסכם לפיו משרד הביטחון ו/או צה"ל, יקים עבור רמת הנגב מתקן לטיהור שפכים וזאת על חשבון תשלומי ארנונה עתידיים של עיר הבה"דים. יתרה וחמור מכך, הסכמה זאת (ככל שקיימת), נעשתה במחשכים, מבלי לגלות דבר קיומה למרשתנו".
היועץ המשפטי, עו"ד איתן לירז, אף צירף כתבה שפורסמה לפני מספר חודשים, בה מודה ריפמן, לתדהמת כל תושבי ירוחם, בחתימה על חוזה שכזה. כך צוטט ריפמן בכתבה: "מערכת הביטחון בחנה כמה אפשרויות ובסופו שלדבר החליטה ללכת על הקמת מתקן משותף עם המועצה. אנחנו ניתן 10 מיליון שקלים, הם 55 מיליון שקלים ומשרד האוצר ישלים את הסכום במענק של 22 מיליון שקלים. הם (משרד הביטחו - ר.ש) החליטו על המתקן, לא אני ואין קשר בין סכום הארנונה להקמת המתקן". אבל ביטון בשלו: המבקר יבדוק ויפסוק.
לו היה ביטון קורא נכון את סיכומי הוועדה לחקירת גבולות מ-2004, בראשות ד"ר נילי שחורי, הוא היה מבין שהם מצילים את ראשי היישוב מטעויות עתידיות. לדעתו יש בה פטרונות לשמה, המגבילה את ראש המועצה בפיתוח אזורי תעשייה, תיירות ומסחר ליצירת רווחה כלכלית. בסיכום עבודת הוועדה נכתב כי "מניתוח הכלכלה המוניציפאלית של שתי הרשויות (ירוחם ורמת הנגב) עולה, כי ההבדל המהותי ביניהן מצוי במקורות ההכנסה. רמת הנגב נשענת בעיקר על הכנסות עצמיות, ירוחם נשענת על העברת תקציבים ומענקי איזון. ניוד הכנסות מרשות אחת לשנייה, לא ישנו באופן מהותי את הכלכלה המוניציפאלית שלהן אלא יצליבו מקורות, כלומר הכנסת רמת נגב ממקורות עצמיים יקטנו ויגדלו הכנסותיה ממקורות ממשלתיים ושל ירוחם יגדלו ממקורות עצמיים ויקטנו ממקורות ממשלתיים".
במילים אחרות: תקציב היישוב יישאר באותו גודל. הוועדה הצביעה על הצורך לספח אכן שטחים לירוחם, אך שטחים צמודי דופן (כלומר בצמידות לעיר) שהיא תוכל לנהל: "בנקודה זו נשאלת השאלה, על מידת היכולת של ירוחם להתמודד עם תחזוקת הניהול של המרחבים הפתוחים, מול היכולת של המועצה האזורית לנהל את אותם שטחים". שאלה שיש בה יותר מרמיזה.
שמוליק ריפמן נקלע במצב הזה למבוכה. ניהול מלחמת שטחים כזאת, אינה ברשימת המטלות שהציב לעצמו. בטח לא השנה - שנת בחירות מבחינתו. בסביבתו לא מהססים לומר, שהמועצה מוכנה לוותר על כל הארנונה של קריית ההדרכה, אילו זאת היתה הדרישה כולה. אלא שהיא דרישה חלקית, שכן בירוחם רוצים עוד הרבה יותר שטחים מרמת הנגב. אפילו יועברו כל כספי הארנונה מקריית ההדרכה לירוחם, אין בהם כדי לכסות את גרעונה של העיירה. מדובר בסכום של כ-3 עד 5 מיליון שקלים בשנה, שירדו ממקורות הכנסה חיצוניים אחרים. ראש מועצת ירוחם לא יוכל אפילו לצעוק "ניצחתי". פנייתו של ביטון למבקר המדינה, תוליד אולי חקירה ואולי ימצאו ליקויים, אפילו מהותיים בהתנהלות שבין רמת הנגב לבין משרד הביטחון. ברזומה שלו, זה ישאיר עוד שורה אחת בלבד: "לכלכתי על ראש מועצה שכנה".