”מה, אין עוד גנבים במדינה?”

אווירה קשה ומתוחה שררה בקיץ 1993 בצמרת משרד המשפטים ופרקליטות המדינה ברחוב סאלח א?דין בירושלים. היא נבעה משמועה עקשנית כי ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, מחפש דרכים לסגירת תיקיו של שר הפנים, אריה דרעי. "הוא מפעיל לחצים כבדים על היועץ המשפטי, יוסף חריש, לקבורת ממצאי החקירה הפלילית בפרשה", סיפר לי אז גורם משפטי, "הוא אינו מבין כמה חמור הדבר".

האם היה יסוד לסיפור הזה? האם רבין לחץ באמת על חריש ודרש ממנו לסגור את התיק הרגיש במדינה משיקולים זרים? האם ראש הממשלה ניצל לרעה את כוחו ומעמדו כדי לחלץ שר מושחת שהיה עבריין סדרתי מהעמדה לדין? התשובה על השאלות האלה היא חד?משמעית: כן. חריש, 88, אישר זאת לראשונה בשיחות שקיימתי איתו בחודש מארס 2011. לדבריו, רבין לא סתם לחץ עליו בפרשה הזאת, אלא דרש ממנו במפורש לסגור את התיק כולו. לא רק את עבירות השוחד למחוק, לא רק את העבירות החמורות הנוספות. הוא לא רצה שדרעי יעמוד לדין אפילו בעבירה קלה יחסית של הפרת אמונים.

"באתי אליו באחד הימים ואמרתי לו שאנחנו מגישים כתב אישום נגד דרעי. אמרתי לו שבינתיים רק בנושאים האישיים. ישבנו שנינו בלשכה, באין איש איתנו, והוא התגולל עלי בקולי קולות כפי שרק ג'ינג'י יודע לעשות. 'מה', הוא אמר, 'אין עוד גנבים במדינה? אין פושעים? למה נטפלתם דווקא אליו? למה אתה לא מגיש כתבי אישום נגד מי שעשו מעשים גרועים ממנו?'

"אמרתי לו, 'יצחק, בבקשה ממך, תן לי אותם או מי שיודע עליהם. מסור לי את פרטי מעשיהם. אגיש משפט נגד מי מהם שיימצאו ראיות נגדו'".

- הוא אמר לך "אני לא רוצה שתעמיד לדין את דרעי"?

חריש: "נכון, הוא לא רצה. הוא נלחם בי".

- איך בדיוק הוא נימק את התנגדותו לכתב האישום נגד שר הפנים?

"הוא אמר: 'אל תגיש נגדו כי גם אחרים עושים אותו הדבר. הוא לא הגנב הכי גדול במדינה'".

הדרמה הזאת, שעליה סיפר לי חריש ושנחשפת כאן לראשונה, התרחשה בחודש יוני 1993, ופרטיה נשמרו בסוד. חריש סומן אז על ידי אנשי ש"ס ויצחק רבין כחוליה החלשה של מערכת התביעה; כמושיע אפשרי יחידי. הדימוי שלו היה של אדם רך, חלש, הססן - יועץ משפטי שניתן יהיה לכופף את ידו. יועץ שלא יפריע למריחת התיק.

הרושם הזה נשאב מהעובדה שחריש היה - כשופט מחוזי, ולימים כיועץ משפטי - איש רחום וחנון. לא במקרה הציע אותו שר האוצר המנוח, יצחק מודעי, כיורשו של פרופ' יצחק זמיר (היועץ המשפטי שסירב להיכנע ללחצי שמעון פרס בפרשת קו 300 של השב"כ ושילם על כך בכיסאו); לא במקרה הוא היה חביבם של שמעון פרס ויצחק שמיר; לא במקרה הוא היה זה שהסכים להענקת החנינה לראש השב"כ המודח דאז, אברהם שלום, ולמעורבים אחרים ששיקרו בפרשת הרג המחבל בקו 300.

קבלת הפנים לחריש בפרקליטות היתה צוננת וגבלה, לטענתו, בעוינות של ממש. לא אהבו אותו אישית, במיוחד לא את הסכמתו לשבת על כיסאו של זמיר. שוב ושוב הוא חזר באוזניי על המשפטים "עוד לפני שידעתי היכן זה רחוב סאלח א?דין לא רצו אותי שם; לא רצו אותי הפרקליטים, התקשורת, ואפילו הפוליטיקאים שמינו אותי". לדבריו, התקשורת רדפה אותו בלי שהכירה אותו, ובמיוחד אמנון אברמוביץ', גדעון אלון (אז "הארץ", כיום "ישראל היום"), סילבי קשת, "וגם אתה, מוטי גילת, יש לי איתך חשבון". התקשורת גרמה לו, לטענתו, עוול נורא.

הוא זוכר כל פרסום, כל עקיצה, כל ביקורת, כמו גם את העובדה שמהרגע הראשון לכניסתו לתפקיד שרר בינו לבין חלק מהכפופים לו מתח גדול. הוא לא שוכח ולא סולח עד היום לאנשים האלה, שהוא מעדיף עדיין לא לנקוב בשמותיהם של חלק מהם. המתח הזה במשרד המשפטים גדל כשחריש הזמין אליו בוקר אחד את צמרת הפרקליטות לפגישת עבודה. באוויר ריחף סיפור ההדחה הטרי של קודמו, פרופ' יצחק זמיר, ובמיוחד טקס הפרידה המרגש מהיועץ המודח, שסחט דמעות מהנוכחים. "ראיתי חמישה מכם בוכים למחצה, ואני מבטיח לכם שכאשר אפרוש מהתפקיד, כולכם תבכו", אמר היועץ החדש, "אין הרבה אנשים כמוני שיודעים לעבוד בצורה כל כך חברית".

חריש רצה אולי לברך ולהרגיע, אבל נמצא בסוף מקלל. תחילה הציג את פרקליטי המדינה כבלתי אנושיים ("אכניס בכם קצת אנושיות"); בהמשך נזף בפרקליטות בגין אופן טיפולה הכושל לדעתו בפרשת השב"כ ("אני לא ישן בלילה בגלל הנושא הזה, וזה לא שאני מציע לכן להצטרף אלי למיטה בלילה..."); ולקראת סיום טען שלפרקליטות היה חלק בגרימת התאבדותו של הקבלן החשוד, אברהם גינדי. לא פחות.

עם רקורד כזה, טבעי היה שדרעי ורבין יאמינו שהיועץ הזה לא יזרום עם ביניש, ושהתיק ייסגר. התחושה שזה מה שעומד לקרות חילחלה גם למשטרה ולפרקליטות וגרמה לאדם מרכזי במדינה, שאת קולו זיהיתי רק כעבור זמן, לצלצל אלי למערכת העיתון ביום שישי, 18 ביוני 1993, בשעה 12 בצהריים ולהשמיע צפירת אזעקה. צפירה של איש מודאג באמת.

"תשמע", אמר לי האיש בלי הקדמות מיותרות ובלי שיציג את עצמו, "כתב האישום נגד שר הפנים הושלם, והוא מחכה להחלטת חריש. עותק ממנו נמסר גם לשר המשפטים".

- נו, אמרתי לו, מה הבעיה?

"הבעיה שחריש לא רוצה לטפל בו. הוא היה השבוע אצל ראש הממשלה, יצחק רבין, וזה הולך להיות רע. הוא מבקש לטרפד".

מי אדוני? שאלתי את האלמוני, שהשיחה איתו מובאת כאן מילה במילה, והוא השיב: "אני אחד האנשים שעובדים עם חריש". מי בדיוק אדוני, חזרתי והתעקשתי, אני מבטיח לך ששמך ותפקידך לא ייחשפו לעולם.

תגובתו: "שמי מזכיר את שמך. תבדוק את המידע שלי כמה שיותר מהר, כי חריש עושה תרגילים. להתראות".

אני: רגע, רגע, רגע...

המקור: "אתה לא מקליט?"

"לא, אין לך מה לחשוש, אבל אני רוצה לכתוב את הדברים במדויק".

המקור: "תדע לך שכל חיי שם. אני מסתכן. הוא פשוט משתולל. הוא לא רוצה".

- אתה בטוח בכך?

המקור: "אני מדייק. יש כתב אישום מושלם בתיק הנושאים האישיים. רק בו מדובר..."

הוא עצר לרגע, ואחרי כמה שניות הציג את עצמו כאחד מעוזרי חריש. "אני מדבר מחדר אחר, מטלפון מחדר צדדי", אמר, "שמי מתחרז עם שמך". הרמז היה ברור: אתה מדבר עם גלעד. עוזר היועץ גלעד נויטל.

האלמוני שהתחזה לגלעד נויטל (כיום שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב) הציע לי לבדוק את המידע שמסר לי בעזרת אתי אשד, דוברת משרד המשפטים. "אני מניח שהיא יודעת. חריש מפחד להודיע לרבין על ההחלטה הסופית. הוא מתפתל. הוא עוצר בינתיים הכל. הוא מתחיל לדבר על כך שאולי יעשה זאת רק אחרי הפגרה. הוא חושב כנראה שיישב על הכיסא הזה לנצח".

- מה בדיוק אתה מבקש עכשיו?

"שתעשה משהו. שתפרסם. אחרת זה יימשך עוד שנים. היועץ מפחד מרבין".

שאלתי את "הגרון העמוק" מאיזה טלפון הוא מדבר, כדי שאוכל לחזור אליו אחרי בדיקת הדברים. הוא התחמק. "אני נכנס אליו תיכף לישיבה", אמר, "אני נורא ממהר. בעוד שעתיים אשוב אליך".

- מספר הטלפון שלך בבית?

"לא אוכל לתת".

- אתה ירושלמי?

"לא, תל?אביבי... סליחה, אני נכנס לישיבה, שלום".

דוברת המשרד, אתי אשד, למדה מהערה של ביניש כי כתב האישום הושלם, הועבר לחריש ומעוכב על שולחנו. אבל היא לא חזרה אלי עם המידע הזה. צילצלתי בשעות הערב אל גלעד נויטל, עוזרו של חריש, והוא נשמע מופתע. "לא התקשרתי אליך מעולם, לא דיברתי איתך מעולם, קרה משהו?"

סיפרתי לו שמישהו פנה אלי בעניין מסוים והציג את עצמו בשמו, אבל לא הוספתי מילה על תוכן השיחה. התנצלתי על ההטרדה.

בכל זאת, האלמוני שדיבר איתי בקול סמכותי, נשמע אמין. השימוש בשם של נויטל נועד כנראה לחיזוק התחושה שמדבר איתי גורם מבפנים. לכן פניתי לגורמים אחרים, הצלבתי ידיעות שהסתננו החוצה, וקיבלתי אימות למידע מפי אדם שיכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות.

וזו לשונו של האיש, מילה במילה, בשיחה שקיימתי איתו בשעות הערב המוקדמות מטלפון ציבורי: "הסיפור נכון, מוטי. עמדתי לפנות אליך ולבקש עזרה".

- כלומר, יש משהו ממשי בעניין.

"בוודאי, בוודאי. זה בוער. אלה הימים הקובעים".

- אתה בטוח?

"בטוח. רק טיפ?טיפה סבלנות. אתה יכול להמתין עם זה עד יום שני בבוקר?"

- למה?

"כי הנושא נמצא בטיפול של הדרגים הגבוהים ביותר. הם לא ירצו שמישהו יחרבן להם הכל ברגע האחרון. קח אוויר, תתאפק, תשאל שאלות את חריש - אבל תמתין עם הפרסום. אני מבקש".

לב הסיפור, על פי בדיקתי באותו ערב: כתב האישום הונח על שולחנו של חריש שבוע וחצי לפני כן, וחריש סיפר לשר המשפטים, דוד ליבאי, כי הוא עומד להיפגש עם רבין ולדווח לו על כתב האישום. "הפגישה תהיה בארבע עיניים", אמר, "וזה לא יהיה נעים". ליבאי הכיר את קן הנחשים בלשכת ראש הממשלה, ואמר לו בערך כך: יוסף, קח איתך לפגישה את ביניש. היא שולטת בחומר. היא תעזור לך להדוף לחצים.

חריש התעלם. הוא הלך לפגישה לבדו, נדרש על ידי רבין לסגור את התיק, וחזר מבוהל ואובד עצות. הוא דיווח על מה שקרה בפגישה לליבאי ולביניש, והתחיל לדבר פתאום על דחיית המהלך עד לאחר פגרת הקיץ. אנשים בסביבתו תפסו את הראש והעלו חשש שהתיק עלול באמת להיקבר. "המרחק בין כתב אישום בועט לתיק סגור שאפשר להכריז על מותו מאוד קטן", אמר לי אחד האנשים שהכירו את סודות הקרב הסמוי. "התפקיד שלך הוא למנוע זאת. שלך ושל עיתונאים אחרים".

ביקשתי להבין מדוע הפסימיות הזאת, וקיבלתי מ"גרון עמוק" מסוים את התשובה הבאה: "רבין רוצה להגיע למצב שבו לא יהיה מי שינהל את המלחמה. ביניש עומדת להתמנות בסוף השנה לשופטת בית המשפט העליון, וחריש עומד לסיים את תפקידו ב?15 בספטמבר, כשימלאו לו 70. אם עד ליציאת הכנסת לפגרה באוגוסט השנה לא תוסר החסינות, ימות התיק. דרעי יבקש שימוע, ימשוך זמן, הסוסים יתחלפו - אפשר יהיה להוציא תעודת פטירה לחקירה החשובה במדינה".

היה ברור לי עכשיו מדוע בני שיחי לחוצים. היה ברור לי שהם מצפים לעזרת העיתון. לכן עזבתי הכל, המשכתי באיסוף מידע, ובשבת בצהריים הגעתי למשרדי להכנת ידיעה גדולה. הגורם שביקש תחילה לדחות את הפרסום ליום שני השתכנע שצריך להקדים אותו ליום ראשון בבוקר. "כשהסיפור יהיה בחוץ", אמר, "קשה יהיה כבר למרוח אותו. כשכולם יידעו שהמסמך הושלם, מוכן, ממתין להחלטת חריש, הלחצים של רבין ואנשי ש"ס על חריש לא יועילו".

מלחמת המוחות היתה בעיצומה, ולאיש שיחי היתה בקשה קטנה: לציין בידיעה שכתב האישום הוכן גם על ידי חריש עצמו. לתת לו קרדיט. לצרף אותו ל"רעים", כלומר לביניש ולרזניק (התובע הראשי בתיק), כדי ליצור מחויבות שלו להגשת כתב האישום. לומר לו פומבית: הילד הזה הוא גם שלך, אדוני היועץ, אתה חייב להגן עליו. כמקובל בנושאים בעייתיים, רגישים במיוחד, שיתפתי את העורך הראשי, משה ורדי, בפרטי השיחה עם צינור המידע. הוא לא ידע ואינו יודע עד היום מה שמו או מקצועו. אמרתי לו בערך כך: הסיפור הזה חייב להתפרסם מחר. אני מעריך שהסוד הזה יודלף גם לאחרים. הגיע רגע האמת.

בחדר העבודה שלי בעיתון היתה אווירה של טיפוס מדרגה. ורדי נראה מרוצה. אחרי הלחצים, השקרים, מודעות השטנה והחרם הכלכלי - הוא הבין שהעיתון אינו לבד. מבחינתו, המלחמה האמיתית רק התחילה עכשיו, והוא ניסח את הכותרת הראשית של יום א' באותיות של קידוש לבנה: "הושלמה הכנת האישום נגד דרעי". כותרת הגג היתה: "חריש דיווח לרבין". כותרת המשנה: "כתב האישום, המשתרע על 49 עמודים, מייחס לדרעי ולכמה ממקורביו עבירות שוחד במאות אלפי שקלים ומעשי מרמה במיליונים".

הכותרת הזאת, שמתחתיה הופיעה ידיעה מפורטת שהכינה לבקשתי כתבת בתי המשפט בירושלים, מיכל גולדברג, לא היתה יחידה מסוגה באותו בוקר. גם "הארץ" ו"דבר" הקדישו את הכותרת הראשית להתפתחות הדרמטית. עקיבא אלדר ב"הארץ" הלך צעד אחד קדימה: "שר המשפטים ליבאי", הוא דיווח, "עומד על כך שדרעי ישעה עצמו מהתפקיד בתוך כמה שבועות".

הוא לא טעה. למורת רוחו של רבין טען ליבאי, כי לאנשים כאלה אין מה לחפש בחצרות השלטון. דרעי שהוא הספיק להכיר, עוד כשכיהן כיו"ר הוועדה לביקורת המדינה, היה מבחינתו סכנה לשלטון החוק. בסכנה הזאת, הוא התבטא פעם, צריך להילחם ולא להתפשר. לכן הציע שדרעי יתפטר, ישעה עצמו או ייצא לחופשה. שיתפנה לטיהור שמו בבית המשפט. הרימון הושלך, אפוא. הרסיסים התפזרו לכל עבר, וחריש זרם כצפוי, על פי אותה תוכנית, ביחד עם ביניש. מחסום הפחד הוסר.

חריש מכחיש היום בתוקף שהיה צורך לדחוף אותו למהלך הזה. "כשרבין הבין שכלה ונחרצה להגיש כתב אישום, הוא שאל אותי מתי אני עומד לעשות זאת. אמרתי לו: בעוד כמה ימים יהיה יום שישי, ואני לא רוצה לצער את דרעי בערב שבת. אני לא רוצה לקלקל לו את מנוחת השבת. אמתין עם זה עד יום ראשון. אז אגיש.

"ביקשתי מראש הממשלה לשמור זאת בסוד, והוא הבטיח לא לומר דבר לדרעי. חזרתי למשרדי, סיפרתי זאת לליבאי ולביניש, וביקשתי מהם לנהוג באותה הצורה. איני יודע איך ומי עשה זאת, אבל לתדהמתי, במוצאי שבת ב?11 בלילה, התקשר אלי עיתונאי וביקש תגובה. הוא ידע הכל. כשבאתי למחרת לישיבת הממשלה, ראיתי את רבין נועץ בי מבטים של 'איך עשית לי דבר כזה'. הוא נתן לי באבי אבי, כמו שאומרים, שטף אותי כהוגן. 'איזה יושר זה של יועץ משפטי', אמר, ועוד הוסיף והוסיף כהנה וכהנה ביטויים, כאילו אני המדליף. הוא האמין כנראה שזה יצא ממני ולא מאחרים".

כך או כך - עוד באותו ערב, סמוך לשעה שמונה, שלח חריש את נהגו ללשכת השר דרעי עם מעטפה חומה ובתוכה כתב האישום. כדור השלג התחיל להתגלגל, ודרעי התקשה להבליג. בראיון עם אמנון לוי בעיתון "חדשות" המנוח, הוא נשאל על הדלפת המידע בפרשה ואמר: "ברור שאני כועס. אתמול בבוקר ראיתי את זה בעיתון, כמו כל עם ישראל. אדם לא מתחשב שיש לי אישה, ילדים, הורים, אחים ואחיות. אם החליטו לתת לי את זה בלילה, אז למה לא הודיעו לי באופן רשמי". לוי שאל אותו אם בדעתו לצאת עכשיו למערכה ציבורית, ולא קיבל תשובה. "אני צריך ללמוד את החומר", אמר דרעי, "אחר כך אחליט".

- תלך לשימוע?

דרעי שוב התחמק מתשובה.

אף שחריש הודיע לשר כי שמורה לו זכות השימוע, המסר שלו היה חד וברור: ההחלטה שלי סופית. אני נחוש להגיש את כתב האישום. על כל צרה שלא תבוא, יצאו מחצרו של חריש עוד באותו יום ידיעות כי השימוע בתיק, אם דרעי יבקש אותו, יתקיים בתוך שלושה שבועות. כלומר, לאיש לא כדאי לבנות על זה דבר.

למחרת פורסמו ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונים אחרים עיקרי כתב האישום, וביום שלישי פורסם כתב האישום המלא. הוא כלל את הזרמת כספי השוחד מקופת עמותת לב בנים לחשבון השר, חלק מסיפורי טובות ההנאה בחו"ל, קטעים מסיפורי הדירות, הזרמת יותר מחצי מיליון שקלים מהמדינה לעמותת לב בנים במירמה, באמצעות המרכז לשיקום האסיר, הזרמת 200 אלף שקלים במירמה לאותה מטרה, ועוד ועוד.

האישומים היו בעיקר במתחם טובות ההנאה האישיות, כשסיפורי התיק הציבורי נשארים בינתיים בחוץ. גם חשדות חמורים אחרים נשארו בחוץ - חלקם מחמת התיישנות, חלקם מחמת גודש החומר והרצון שהמשפט הזה יסתיים מהר. בצדק החליטה ביניש לא לערבב שמחה בשמחה. התיק האישי, היא ידעה, יקרין על הפרשה כולה.

דרעי היה בהלם. הוא קיווה אולי שרבין יכופף את חריש ויחלץ אותו מכתב האישום, וספג פתאום מהלומה. תגובתו הראשונה היתה, כאמור, מזלזלת: "כשראיתי את כתב האישום הוקל לי. אבן נגולה מליבי. יש לי תשובות ומסמכים שיפריכו הכל". אבל בשיחות פנימיות הוא נשמע שבור ומיואש לגמרי.

מה עושים עכשיו, היתה השאלה הגדולה בחצרו של שר הפנים, ובמיוחד בזו של יצחק רבין. איך מורידים את התלוי מהעץ בלי שמפלגת העבודה, שחרתה אז על דגלה את שינוי הנורמות הציבוריות בארץ, תהפוך לבדיחה. רבין היה אובד עצות. חריש אכזב אותו; את ביניש הוא ממש תיעב; בליבאי הוא ראה בוגד, בוודאי אחרי שבראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר השר: "תפקידי אינו להתחבב על ראש הממשלה ולמלא כל משאלה שלו. לא עולה בדעתי להתפטר". גם התקשורת, שעד לאותה החלטה שירתה בחלקה את קמפיין השקרים של דרעי, כבר לא היתה מונחת בכיסו. היא נשפה עכשיו חזק בעורפו.

כשראש הממשלה הזדרז להתייצב למחרת פרסום כתב האישום לימין שר הפנים והכריז כי "לא אשעה את השר דרעי מהממשלה", הוא ספג מייד אש תופת. עיתונאים חיברו אותו עם אנשי החושך מש"ס, והוא התחיל לאבד נקודות. כנופיית שלטון החוק של הימים ההם צבעה אותו בצבעים לא מחמיאים והזכירה לו את ההסכם המפוקפק עם דרעי. היא לא הניחה לו בפרשה הזאת.

סילבי קשת לגלגה עליו אז בטורה ב"ידיעות אחרונות" וכתבה כי "על כל הפשעים יכסה תהליך השלום"; חני קים ב"חדשות" הזכירה לרבין את הדמיון בין דפוס הפעולה של דרעי למורשע אהרון אבו חצירא; אמיר אורן שאל את רבין ב"דבר" אם הוא מתייצב נגד מדינת ישראל, ויואל מרקוס כתב ביום שישי כי "אילו היה הדבר תלוי בו, ביצחק רבין, הוא היה מפטר קודם כל את דוד ליבאי, אחריו את יוסף חריש, ואחרי השניים האלה - את בכירי הפרקליטות. כבונוס מיוחד הוא היה מפטר גם את השופט אהרן ברק".

בירי הזה השתתף גם הפרשן המשפטי משה נגבי, אז עובד "מעריב", ואפילו נחום ברנע לא נטה הפעם חסד לדרעי. אבל דרעי לא התפטר ולא יצא לחופשה. הוא המשיך להיאחז בקרנות המזבח, אגב רמזים ואמירות כי אין בדעתו לבקש שימוע או לנהל מאבק נגד הסרת החסינות. הטקטיקה שבחר היתה אחרת: אני מוותר על שימוע כי המשחק מכור; אני מוכן לוותר גם על החסינות בתנאי שכל התיקים נגדי, הציבוריים והפליליים, יאוחדו.

התרגיל הזה היה צפוי: ניסיון נוסף להרוויח זמן, לייצר סחבת, להשיג דחייה של מספר חודשים לפחות. ניסיון לברוח מביניש ומחריש, בתקווה שאפשר יהיה להחליף את הנהגים הישנים בחדשים. במילים אחרות: החברים החליטו לחפש לעצמם יועץ משפטי נוח אף יותר מחריש. יועץ שיסכים לצמצם את כתב האישום עד למינימום, וללא קלון.

למקום הזה חתר דרעי להגיע, אבל נתקל בקשיים. ביניש נערכה בעוד מועד לתרגיליו השקופים והציבה מחסומים. בין היתר היא הסבירה לכנסת, כי לא ניתן יהיה לאחד את התיקים האישיים עם הציבוריים מסיבה פשוטה: הראשונים מקומם בבית המשפט המחוזי, האחרים בבית משפט השלום. צריך לצאת לדרך עם מה שיש - ויש הרבה. צריך לעשות את זה כמה שיותר מהר.

מכונת הפשע המשומנת

ארבע שנים היה מונח הגרעין הקשה של הספר הזה, "קללת דרעי", במגירות חדר עבודתי. טיוטות לא מלאות הקורעות חלון גדול, מפחיד בעיניי, לקרב העיתונאי הממושך שהתחולל ביני לבין אריה דרעי מאז יוני 1990. מאבק עיקש, בלתי ייאמן ממש, שבו שבר שר הפנים לשעבר את כל הכלים במשך 13 שנים.

הטיוטות האלה מתארות לראשונה את הדרמה הגדולה של חשיפת פרשת דרעי; את העבודה עם מקורות המידע; את התוכניות הסודיות, שכמו נלקחו מהסרטים, לחילוץ דרעי מכתב האישום; את הטקס ההזוי של הזמנת קללה עלי; את לחצי העולם הרבני על השופט יעקב צמח להטיית המשפט (בין היתר, הגיעו אליו הביתה בשבת כמה מגדולי הרבנים ונהדפו); ואת חדירת דורשי טובתו של העבריין לשב"כ ולמשטרה. מפחיד.

האיש שהיה הראשון להוביל את המרד בשלטון החוק התנהל כמכונת פשע משומנת, שלא הכרנו לפני כן. הוא קיבל שוחד באופן סדרתי, ובחקירתו נחשפו מסמכים מבהילים, חשדות לסחיטה, בישול עדויות, ארגון קמפיינים שקריים - והמדהים מכל: התעללות נפשית אכזרית, קורעת לב, באמה המאמצת של יפה דרעי בניו יורק. המטרה קידשה את כל האמצעים. תהליך ההשחתה הנורא של נבחרי ציבור, שאנו עדים לו כיום, התחיל כבר אז.

√ √ √

משום מה, בכל פעם שעמדתי לקדם את הספר, משהו פנימי עצר בעדי. אולי הסלידה מהאיש הלא ישר הזה, שכונה "העכביש"; אולי הדחייה ממעשיו כנבחר ציבור; אולי הקלות הבלתי נסבלת שבה הצליח לתעתע בעשרות עיתונאים, ובהם בכירים ומנוסים. עד שבוקר אחד, לפני כשנה וחצי, פגשתי בירושלים באקראי את אחד המקורות שלי, והוא הזכיר לי את ימי הפחד שלו מדרעי.

הוא סיפר כי לא ישן אז בלילות, חשש שייחשף כמקור. "גם היום", אמר, "אני לא בטוח שאנשים במחנה הדתי והחרדי יסכימו לדבר איתך על דרעי. הם ינסו להתחמק". השיחה הזאת החזירה אותי באחת אל דפי הספר הבלתי גמורים ואל הימים שבהם הזהירו אותי שוחרי טובתי לא לפרסם את התחקיר. "אל תכניס ראש בריא למיטה חולה", הם אמרו לי, "לא תצליח לפצח אותו".

הם טעו. החקירה העיתונאית חדרה בסוף לבונקרים של דרעי ושל ש"ס, ואני מגולל אותה בהרחבה ב"קללת דרעי". זו היתה מלחמה מתישה, שבה מצאתי את עצמי כבר בתחילת הדרך מאוים, מתמודד כמעט לבד מול כולם. התקשורת ברובה לא תמכה בי - לעיתים אפילו היתה עוינת; ידיעות שקריות נשתלו בעיתונים בניסיון להטיל דופי באמינות התחקיר; פוליטיקאים התנפלו עלי בגסות מעל בימת הכנסת ומחוצה לה; חוקרים פרטיים הקיפו את ביתי ואת מערכת "ידיעות אחרונות".

הבנתי אז, שוב, שמדובר בתמנון, ולא בעוד איש ציבור שסרח. הבנתי שמדובר באדם שרשימת מעלליו עלולה להביך גם אנשים שמלווים ומתעדים זה שנים את לווייתני הצווארון הלבן. הבנתי שדרעי אמנם לא המציא את השחיתות השלטונית, אבל שידרג אותה לפסגות חדשות של אובדן הבושה. הוא פשוט הרג את הבושה.

√ √ √

הפרשה הזאת, שעד לחשיפתה לא היתה דומה לה, היא ללא ספק נקודת המפנה בתרבות השלטונית בארץ. דרעי היה השר הראשון ששמר על זכות השתיקה במשטרה; השר הראשון שניסה לקבוע מי יהיו חוקריו במשטרה; הראשון שבאמצע משפטו הפלילי ניסה והצליח זמנית להשתלט על הליך בחירת היועץ המשפטי לממשלה - כלומר לבחור לעצמו את התובע הראשי; הראשון שקיבל בראשית הסתבכותו בפלילים מעמד של אתרוג למען השלום.

והתקדים האחרון, שהפך לשיא שיאי החוצפה: דרעי הכריז בשנה האחרונה כמה פעמים כי בדעתו להקים מפלגה. האיש שטבע בים השחיתות של עצמו, שהורשע בעבירות עם קלון מהחמורות ביותר בתחום הצווארון הלבן, שטירטר מדינה שלמה עד 2003 - מבקש לשוב אל ספסל הממשלה.

הרשימה הזאת מלמדת שנהגתי נכון כשלא עצרתי בשעתו, גם ברגעים הקשים של המאבק. הספר מתאר כמה מהם ומאפשר לקורא להציץ אל התנור החם של העיתונות החוקרת, להכיר אותה מקרוב ולהבין שאין כאן שליפות מהמותן. אתה יוצא לכיבוש היעד המבוצר כשהשולחן שלך ריק ויודע שבדרך אליו יש סלעים, נקיקים, מהמורות, והרבה מוקשים ונחשים ארסיים.

כל התיאור הזה אינו גורע דבר מעבודת המשטרה והפרקליטות. בפרשת דרעי אני מצדיע להן שוב ושוב. הן עשו מה שעיתונות חוקרת לא תמיד יכולה לעשות: לקחו את הסיפור העיתונאי למגרשים הפליליים, חרשו היטב את השטח במשך כמה שנים, השקיעו משאבים וחשיבה יצירתית - והגיעו רחוק. הן לא ראו בעיתונות החוקרת מתחרה, כפי שקורה לא פעם, ולא שיחקו משחקי אגו מטופשים. הן ראו בי ובמלי קמפנר - שעסקה איתי בהכנת התחקיר והיתה נתונה גם היא ללחצים, לאיומים ולהטרדות קשות - מנוף חשוב, מקור גלוי, מטאטא נוסף. הן ראו בתחקיר הזה הרמת כדור להנחתה. דרעי לא אהב את זה. אפשר להבין מדוע.

ברשימת האנשים שהחמ"ל של אריה דרעי סימן בשעתו כמסוכנים למלכות, הזדקר שמו של עו"ד משה גלזנר, אז הממונה על מחוז חיפה במשרד הפנים. אדם ישר והגון, שניסה להוביל את השר הצעיר בנתיבי המינהל התקין ונהדף בגסות. דרעי התעמת איתו בעבודה, ירד לחייו, וגרם ליציאתו המוקדמת לגמלאות. כאשר פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ביוני 1990 כתבת התחקיר הראשונה על מעלליו, חשד שר הפנים בגלזנר כמי שסייע לי ולמלי קמפנר בהכנתה. הוא סימן אותו, ועוד כמה אחרים, כמטרה.

דרעי שכר אז את שירותיהם של כמה חוקרים פרטיים יוצאי השב"כ, וביקש מהם לחשוף את משתפי הפעולה. להוכיח שה"מלשינים" עשו בעצמם דברים דומים, ושזאת היתה בעצם הנורמה. ביוזמתו ובהנחייתו של דרעי הוזמנו בעלי משרד החקירות לפגישה סודית במלון רמדה בירושלים עם שלושה בכירי ש"ס: השר רפאל פנחסי; סגן שר האוצר דאז, יוסף עזרן; ומי שהיה מנכ"ל משרד התקשורת, אברהם דורון. בפגישה הזאת התבקשו החוקרים הפרטיים לאסוף מידע על ראשי המפד"ל, על בכירים במשרד הדתות ועל עובדי ציבור וגזברים ברשויות מקומיות.

החשודים בשיתוף פעולה עם העיתון קיבלו שמות קוד, נפתח להם מעין תיק אישי, היתה אפילו הצבעה בש"ס על אנשים שיכולים למסור חומר ראשוני על "הכלבים". "אבל בעדיפות ראשונה", הסביר פנחסי לחוקרים הפרטיים, "עליכם לטפל בעו"ד משה גלזנר". הוא כינה אותו "מנוול", ובהמשך השתמש בביטויים חריפים עוד יותר.

√ √ √

גלזנר סומן, בצדק, כשומר הסף הנאמן של הקופה הציבורית, כאויב המר והמסוכן ביותר של דרעי, לפחות מבחינת חשיפת השחיתות הציבורית. בספר אני מגלה לראשונה כי הוא היה "הגרון העמוק" הראשון שלנו. אמין, רציני, שמעטים כמותו פגשתי בחיי העיתונאיים. הוא לא הגזים, לא ניפח, לא התלהם. נטול שנאה היה. הוא גם היה אחד ממושיטי העזרה למבקרת המדינה, מרים בן פורת, שפירסמה לימים דו"ח ציבורי חמור על העברת מאות מיליונים (בערכים של היום) ממשרד הפנים ליעדים שונים - ללא קריטריונים וללא בקרה אמיתית. גלזנר סייע לחוקרי הפרשה לחדור לתוך הג'ונגל הזה.

ב"קללת דרעי" אני חושף את תרומתו הגדולה לחקירה העיתונאית והממלכתית, אחרי שקיבלתי את הסכמתו לכך. היא ניתנה לי בספטמבר 2009, כשמלאו לו 70 והוא הבין שהגיע הזמן להיות גאה באזרחות הטובה שגילה. שאין לו סיבה להסתירה.