ואבא אמר לי: "את תראי שתנצחי"

הרופא נכנס לחדר. זה היה בחורף. שבת בצהריים, בית החולים אסף הרופא. אבא היה איתי. תמונה מוזרה כזאת. הייתי במתח מסוים, גם אבא היה לא רגוע. הרופא העלה במחשב את התוצאות של הסי.טי ואמר בקול שקט, "יש לך גידול במוח". אבא חיבק אותי. "היה רגע של הלם, ואז אני ואבא פרצנו יחד בבכי. הוא נתן צרחה כזאת ואמר שהוא רוצה לקפוץ מהחלון. היה לי קשה לראות אותו ככה. הוא אף פעם לא בכה מולי. הרגשתי שהגיע הסוף שלי. זאת היתיה סצנה כמו מסרט סוריאליסטי, רק שאני הייתי השחקנית המרכזית. ברחתי מהשולחן והסתובבתי בחדר. לא יכולתי להסתכל יותר על הרופא.

"אבא עוד ניסה לברר קצת פרטים, ואחר כך הרופא השאיר אותנו לבד. התקשרנו לאמא ולאחים שלי, אמרנו להם 'תבואו עכשיו'. הם כבר הבינו".

מה הרגשת, פיזית?

"הייתי ממש בעולם אחר. אני רק זוכרת שראינו סטיקר במכונית שלפנינו - 'אנחנו ננצח'. דיברתי על זה עם אבא, והוא אמר לי: 'את תראי שתנצחי'".

סרן רותם, 25, ניצחה. פעמיים. היא ניצחה, באומץ לב ובמלחמה נדירה, את הסרטן במוח. המאבק נמשך חודשים ארוכים ומסויטים ודרש ניתוח מסובך, טיפולים קשים וכוחות פיזיים ונפשיים אין קץ. והיא ניצחה את הצבא. אותו צבא קר, שעד המקרה שלה לא ידע להתמודד עם חיילים שחלו בסרטן ושיחרר אותם מהשירות בתוך 60 יום, כי אלה הנהלים. גם הצבא לא היה יכול לעקשנות של קצינת המודיעין הצעירה שהפכה עולמות ושכנעה את הקצינים והרופאים הבכירים ביותר להשאיר אותה בשירות. עכשיו היא לוחמת בחזית אחרת, בתחום הסייבר ביחידה 8200 של חיל המודיעין.

הקרבות הראשונים שלה היו במגרש הטניס. היא החלה לשחק בגיל 9, אבל אחרי כמה שנים הפסיקה, "כי לא יכולתי להפסיד. הייתי ילדה מאוד עקשנית, מאוד אמוציונלית. תמיד היה לי קשה עם עצמי. תמיד הייתי מצוידת בסט של ערכים גבוהים, פרפקציוניסטית, לא מוקפת בהרבה חברים. תמיד האמנתי שהדרך שלי היא הצודקת".

בגיל 18 התגייסה כעתודאית לפרויקט חבצלות, מתוכניות העילית של חיל המודיעין. מסלול שמתחיל בטירונות, נמשך בקורס קצינים ובתואר ראשון ומסתיים בשש שנים בתפקידי קצונה. "הרגשתי מצוין. הייתי מאוד אנרגטית, עם הרבה שמחת חיים ואופק ורוד. עשיתי ספורט, שיחקתי קצת כדורעף, רצתי על הליכונים בחדר כושר, הכל היה בסדר".

חצי שנה לפני תום התואר במזרחנות, שאחריו היתיה אמורה להשתלב בחיל המודיעין כקצינה, החלה לחוש ברע. "הייתי אז בת 20 וחצי. אף פעם לא היו לי בעיות מיוחדות, ופתאום התחלתי להרגיש קצת סחרחורות, חוסר שיווי משקל. הייתי רצה על ההליכון בחדר כושר ונוטה פתאום ימינה או שמאלה, לא הצלחתי לצעוד ישר.

"זה נמשך כמה שבועות. בהתחלה התעלמתי מזה, הייתי בתחילת הסמסטר הראשון של השנה השלישית, וזה מה שהעסיק אותי". ואז התחילו בחילות. ביום שבת אחד לא הפסיקה להקיא. "הלכתי לרופא, והוא נתן לי כדור נגד בחילות. זה לא עזר. בכל פעם שנשכבתי הייתי הולכת להקיא. בדיעבד הבנתי שבגלל שהגידול ישב בראש מאחור, זה יצר לחץ וגרם לבחילות".

לפני ארבע שנים, בשבת, 16 בפברואר 2008, השתנו חייה באחת. את התאריך הזה היא לא תשכח. "הלכתי עם אבא לרופא צבאי, ד"ר איתן שטרית, שאותו אני מכנה המלאך מספר אחד שלי, והוא מיד שלח אותי למיון באסף הרופא. הם עשו לי סי.טי וככה גילו".

בתוך שעות ספורות אושפזה רותם בתל השומר. "אמא הגיעה לבית החולים, חיבקה אותי חזק ולא רצתה להרפות. אני לא האמנתי שזה אמיתי. אתה מרגיש שהכל מתרסק לך, שכל מה שעשית הולך להיגמר. ואתה כל הזמן חושב, למה זה נפל עלי? התחלתי מיד לדבר עם אלוהים, אמרתי לו שאם יקרה נס ואנצל, אני אהיה הכי דתייה שאפשר ואחזור בתשובה. אבל הייתי פסימית מאוד. הייתי משוכנעת שאמות. "היו סביבי המון אנשים. באו מכרים, בני משפחה, חברים ללימודים. הרופאים העריכו בהתחלה שהגידול שפיר ולא ממאיר, אבל אני ידעתי שאני קרובה לסוף. הרגשתי פחד מוות, פשוטו כמשמעו. ימים מרים היו לי שם".

לחלוחית עולה בעיניה השחורות הגדולות. היא שולפת תמונה שלה מלפני הניתוח, "ככה הייתי. תראה איזה שיער היה לי פעם". בצילום חיילת צעירה וחייכנית, דקת גיזרה, נעימת פנים. שיערה מתולתל ומלא. היום השיער דליל יותר, חלק ואסוף. גופה נראה כמעט שברירי, מעלה תהייה איך יכלה למחלה. והניצוץ בעיניים נשאר. "אחרי יומיים באשפוז בתל השומר הכניסו אותי לניתוח ראש", היא אוזרת כוחות וממשיכה. "הכל רץ שם כל כך מהר. גייסתי את כל האומץ שיש לי. לא הייתה לי ברירה אחרת.

"מי שניתח אותי היה ד"ר רוברטו שפיגלמן, הוא המלאך השני שלי. לפני ניתוח כזה מזהירים אותך על הנורא מכל. לא רק שאתה יכול למות מזה, אלא גם להיפגע בתפקוד, לאבד את הזיכרון ועוד דברים נוראים. יום לפני הניתוח אבא הביא מהכותל חתיכה קטנה של ענף. היה לי סיכום איתו שאם אזכור את הענף הזה אחרי הניתוח - אז המצב טוב".

יותר משמונה שעות היתה על שולחן הניתוחים. "הניתוח התארך כי הגידול היה גדול יותר ממה שחשבו. עלה החשד שהוא ממאיר. הוציאו לי את כולו, וזה היה מזל גדול. "כשהתעוררתי בחדר התאוששות פניתי לאבא. שאלתי אותו איפה הענף. הוא כמעט בכה. זה היה הסימן החיובי הראשון. זה נס לצאת מניתוח כזה בלי שום נזק מוטורי או נוירולוגי".

לרגע יש שקט בחדר. היא מביטה בי ולא אומרת מילה. מסיטה את המבט ועוצמת עיניים. אחרי כמה שניות היא שוב פוקחת עיניים גדולות ואומרת בקול יותר רם: "זה נס. נס. נס. זה מנתח שהגיע אלי מגן עדן, מהשמיים, אתה מבין?" היא מליטה את פניה בידיה ובוכה.

ההחלמה בתל השומר הייתה מפרכת. כאבי הראש החזקים לא נתנו לה מנוח. אביה שהה איתה כל הזמן, 24 שעות. בלילות נשאר לישון לידה על ספה מאולתרת. כשהתקשתה להירדם, היה משוחח איתה עד השעות הקטנות. "אני הנפש התאומה שלה", הוא אומר. "אלה היו ימים קשים. התחילו לי תסמינים מוזרים, כשרותם הייתה משתעלת גם אני פתאום הרגשתי צורך להשתעל. כשהיה לה קושי בנשימה, גם אני הרגשתי את זה".

באמצע הלילה, באמצע השקט המקפיא בחדר הקטן בבית החולים, ניהלו שיחות על החיים. "היא הייתה שואלת פתאום: 'אבא, אתה ער?' ואני הייתי עונה שכן, והיא הייתה אומרת: 'תראה איפה כל החברים שלי, חיים טובים יש להם. ואני כאן'. מה אומרים במצב כזה?". הוא ממשיך: "שמתי את היד שלי על היד שלה ואמרתי לה שיהיה בסדר. שיש לה כוחות לעבור את זה. היא בכתה. גם לי זלגו דמעות, אבל החדר היה חשוך והיא לא ראתה. אלו היו רגעים שהייתי חייב לגייס את כל העוצמות שלי".

רותם מתערבת בשיחה. "אני זוכרת מה עבר לי אז בראש. בשבועות הראשונים עוד לא היה ברור אם הגידול שפיר או ממאיר. אז בלילות הארוכים האלה בלי שינה חשבתי שיש הבדל של שמיים וארץ בין להוציא גידול שפיר ולחזור לחיים רגילים לבין לקבל תיק, סרטן". רותם קיבלה את תיק הסרטן. או, כמו שהיא אומרת, "את כל החבילה". סוג הגידול שהתגלה אצלה בראש מופיע בדרך כלל אצל בנים בגיל הילדות. "טופלתי במחלקה ההמטו?אונקולוגית לילדים בבית החולים ספרא בתל השומר. אף אחד לא ידע להגיד לי למה דווקא סוג כזה של סרטן נחת אצלי בחלק האחורי של הראש. מנהל המחלקה, פרופ' עמוס תורן, היה מלאך מספר שלוש שלי, וזה היה מרגש. הוא הכיר אותי מילדות, הייתי משחקת טניס עם הילדים שלו ופתאום הוא מקבל אותי עם סרטן בראש.

"במחלקה גם נתקלתי באישה המדהימה ביותר שהכרתי בחיי, מלאך מספר ארבע. קוראים לה ד"ר מיכל ילון, והיא הסבירה לי את מצבי ונתנה לי תקווה. יש קטע בסרטן שאוהבים לדבר באחוזים. אז היא אמרה לי שאם זה שלח גרורות אז 75 אחוז שאצא מזה, ואם לא אז 85 אחוז. וזה היה היום הראשון אחרי יותר מחודש שהאמנתי. שהאמנתי שאחיה. שלא בטוח שזה גזר דין מוות. התחלתי אז גם להכיר את עצמי מחדש. חזרו לי העקשנות, הפייטריות.

"ההקרנות והטיפולים הכימותרפיים היו נוראים, ודרשו התמודדות גופנית ונפשית. השיער שלי התחיל לנשור ועשיתי קרחת, דווקא קיבלתי עליה הרבה מחמאות. הייתה לי גם פאה ששמתי מדי פעם. הקטע הכי קשה בסיפור הזה הוא דווקא עם הגבות והריסים שנופלים. זה ממש חולני לראות אדם בלי גבות וריסים, ואז רואים מיד שאתה לא בסדר. לפעמים אני מסתכלת על המראה שלי לפני הניתוח, עם השיער המתולתל, והלב שלי נצבט. אבל יש דברים יותר חשובים".

"ואז הגיע הקטע עם הצבא. צבא הגנה לישראל מעדיף לא להתמודד עם חיילים חולי סרטן. הנהלים אומרים שצריך לשחרר אותם מהשירות בתוך 60 יום. באו אלי נציגים מהצבא ואמרו לי: 'את מתחילה תהליך של שחרור'. זה פגע בי מאוד, זה היה כמו סטירת לחי בשבילי. הם ניסו למכור לי כל מיני סיפורים שהצבא לא יודע לטפל במקרים כאלה, ואני החלטתי, 'זהו, אני לא נכנעת להם'. לא הבנתי איך הצבא מסכים לוותר עלי בכזאת קלות. זה היה חודש וחצי אחרי שגילו לי את המחלה. ישבתי וכתבתי מכתב לראש אגף כוח אדם דאז, האלוף אלעזר שטרן. לא קיבלתי ממנו תגובה, אבל אני בטוחה שהוא פעל ושבזכותו אני עדיין בצבא.

"קבעו לי פגישה עם רופאים בכירים וקצינים מחיל הרפואה. הטחתי בהם: 'מה, פתאום אני לא מספיק טובה? אני הרי החלטתי להיות עתודאית, לעשות תואר ולחתום לשש שנים בצבא. בדקתם בכלל מה סיכויי ההחלמה שלי לפני שהחלטתם לשחרר אותי? תסתכלו עלי בתור מקרה פרטי, לא בתור סטטיסטיקה. תלכו לרופאים שלי, תדברו איתם, תבינו שלא צריך לוותר עלי. תלכו, תלכו אליהם'".

במשך שלושה שבועות שוב הייתה במתח גדול. היא נדרשה גם להשלים, בקצב שלה, את מטלות התואר הראשון שעמדה לסיים. הטיפולים הקשים לא הקלו, וגם לא הקרב עם הצבא.

"ממש לפני ליל הסדר של 2008, כשהייתי במכונית עם ההורים שלי בדרך נמיר בתל אביב, התקשרו מהצבא. 'החלטנו להשאיר אותך בשירות. את צריכה לבוא לוועדה רפואית, יקבעו לך פרופיל חדש'. צעקתי במכונית כאילו אין מחר. התרגשתי כל כך. הרגשתי שאני ממשיכה את החיים כמו שתכננתי, שאני נורמלית, ושאני פנויה באמת למאבק האמיתי מול הסרטן. קיבלתי כוחות גדולים לנצח אותו".

רותם אומרת שמאז אותו יום, הצבא תמך בה בכל, ונתן לה את הטיפול הכי טוב שאפשר. "הם התהפכו ברגע אחד והתחילו לעזור לי בכל. מימנו את כל הטיפולים, התרופות, כל מה שנדרש. גם באוניברסיטה באו לקראתי וסייעו לי לסיים את התואר. לא הגעתי פיזית ללימודים, אבל גם תוך כדי הטיפולים הצלחתי להשלים עבודות ולעמוד בדרישות".

במשך חודשים נדרשה להגיע כל יום מביתה שבמרכז הארץ לבית החולים תל השומר, להקרנות ולארבעה טיפולי כימותרפיה. "לקחתי תרופות מאוד חזקות. אוכל הפך בשבילי לסיוט, לא יכולתי לראות שום סוג של אוכל. ושתבין, אני הייתי מלכת הג'אנק פוד, חובבת השווארמה האולטימטיבית. אחרי שבעה חודשים עשיתי סידרה של צילומי MRI. הייתי מאוד לחוצה מזה. ואז הגיעו התוצאות והראו שהכל תקין בראש שלי. זה היה רגע נפלא. חשבתי שלא סתם נלחמתי להישאר בצבא ולשמור על הנורמליות שלי".

הפגישה המחודשת שלה עם העולם לא הייתה פשוטה. "הייתי פגועה ממה שעבר עלי, זה לא פשוט להחלים מסרטן. זה משאיר עקבות. בצבא קיבלו אותי יפה ונתנו לי פטורים משמירות ומתורנויות, ועוד הקלות. אבל נכנסתי פתאום לכל מיני חיכוכים עם אנשים. ברגע שמישהו היה מתלונן בפניי על קושי כזה או אחר, הייתי תוקפת אותו. זה קשה לך? לעזאזל, אני הייתי חצי שנה עם סרטן והתגברתי על זה. ראיתי את העולם רק מהפריזמה האישית שלי. הייתי מאוד אנוכית".

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הלימודים והטיפולים עלתה שוב על המדים וקיבלה את דרגת הסגן. "שם באמת התרגשתי. הייתי עדיין עם הפאה על הראש, וזה היה הרגע שבו הרגשתי שניצחתי. הייתי עדיין כחושה, אבל זה שלבשתי שוב את המדים האלה, נעלתי את הנעליים וענדתי את הדרגות, מאוד שימח אותי. הרגשתי שעמדתי במשימה שהצבתי לעצמי". היא שובצה תחילה בזירה הצפונית של חטיבת המחקר בחיל המודיעין ושירתה כסגנית ראש מדור. "זה היה מאוד מורכב להיכנס לתפקיד חדש במודיעין. בשנה הראשונה בעיקר ביליתי בלהיות בשוק. היו לי לא מעט חששות. במודיעין צריך כל הזמן להפעיל את הראש. אז כל הזמן בדקתי אם אני בסדר קוגניטיבית. אם הזיכרון שלי כמו שהיה לפני הניתוח. זה לא טריוויאלי שילדה בת 20 וחצי מקבלת כזאת אחריות. מצד שני, החוצפה שלנו וסוג האנשים שנמצאים במודיעין הם אלה שעושים אותו מוצלח".

לפני שנה וחצי קודמה לדרגת סרן, וכבר חצי שנה היא בתפקידה הנוכחי. "זה תפקיד שונה מאוד מהקודם. הייתי צריכה ללמוד בשבילו תחום חדש לגמרי, שכולל חשיבה, כתיבה ויצירה מודיעינית. אני יושבת מול מחשב ועוסקת בעיבוד נתונים, צריכה להפעיל כל הזמן את הגלגלים במוח. רוב הזמן אני עייפה, לא יודעת אם זה קשור למחלה. הימים שלי מאוד עמוסים - בנתונים, בחשיבה. זה אתגר גדול בשבילי לפקד בעיקר על עצמי ולהפעיל סביבה שלא קשורה אלי. להיות אחראי לתחום נטו, כשאתה המומחה מספר אחד. בתפקיד שלי יש חיבור לתמונה הגדולה, ואני מרגישה את ההשפעה שלי על דברים. כשהייתי צעירה הייתי תמיד מחוברת לאקטואליה - ראיתי חדשות ואמרתי לעצמי שאני רוצה להשפיע על זה באמת. חיל המודיעין הוא אולי המקום הכי משמעותי שבו אני יכולה לעשות את זה". על מהות התפקיד לא סיפרה אפילו להוריה. "היא כספת", אומר אביה, "בכל מה שקשור לצבא אין לנו מושג מה היא עושה".

כבר ארבע שנים היא בלי התיק. חיה הכי הרבה שאפשר. נוסעת לחו"ל, בולעת סרטים בקולנוע ("בעיקר צרפתיים, סרטי אימה קצת מפחידים אותי כי המחלה הפכה אותי לפחדנית"), קוראת ספרים. אפילו לשווארמה שלה חזרה, "החזרתי עטרה ליושנה", היא צוחקת ופניה קורנות. "אה, וחזרתי גם לספורט. אני מתאמנת בחדר כושר, וזה אושר גדול". היא עדיין מתגוררת עם ההורים, מאוד נוח לה עם המשפחה התומכת והחמה. כשגילו אצלה את המחלה, היא מספרת, נפרדה מהחבר הצמוד שאיתו הייתה שנתיים: "זה היה סיפור עצוב בפני עצמו. זה בא ממני. אני לא מצטערת על הפרידה, אני מצטערת שהמחלה הגיעה. אבל לכל דבר יש סיבה".

אחר כך היתה לבד במשך תקופה ארוכה. כך בחרה. חשבה שתוכל להעניק לעצמה יותר. לפני חצי שנה פגשה בחור מקסים, ומאז הם יחד. טוב לה איתו. רותם יודעת שהשנה הזאת היא שנה חשובה. "סטטיסטית, אחרי חמש שנים בריאות, הסיכוי שלי לחלות שוב בסרטן יורד לסיכוי של אדם רגיל. אני מחכה לקבל בבדיקות את האישור שהכל בסדר, ואז אצטרך להחליט מה הלאה. אני רוצה לעשות תואר שני. יש לי עוד שנתיים וקצת בצבא וקשה לנהל חיים שפויים כשאתה בתפקידי ליבה במודיעין. אבל אני אופטימית. בעוד כמה שנים אני רואה את עצמי עם בעל, ילדים וחיים רגילים. בריאים".