כשפנו אלינו לפני כחודש לייעץ אסטרטגית ותקשורתית לתושבי מגרון בסוגיית פינויים והעתקת הישוב לאתר אחר - ידעתי שמדובר באתגר מקצועי, וניסיתי לדמיין לעצמי איך זה יהיה לעבוד עבור "הקיצוניים" האלה. כך גם הגיבו ידידים ממדינת תל אביב.
ואז נפגשתי עם אלקנה, איתי, שלומי, ועוד איתי. אנשים מדהימים; אנשים חרוצים, העובדים קשה לפרנסתם, מגדלים ילדים רבים לאהבת הארץ, קצינים ולוחמים במילואים. אנשים ערכיים, אידיאליסטים אמיתיים, בלי מרכאות. ואפרופו שירות בצה"ל ושירות מילואים: בשבוע שעבר ארגנה יו"ר מר"צ, ח"כ זהבה גלאון, יחד עם תנועת שלום עכשיו, כנס בכנסת, שכותרתו "מגרון חלקלק". מטרת הכנס הייתה לתקוף את הממשלה בנושא מגרון. לבקשתי, נאותה ח"כ גלאון לאפשר גם לנציג הישוב מגרון, חיימי, לשאת דברים.
לזכותה, אגב, ניתן לומר, שלמרות חששותיי היא היסתה כל דובר מטעם שלום עכשיו שניסה להתפרץ לדבריו. כשחיימי ציין את השירות הצבאי בסדיר ובמילואים של אנשי מגרון, קטע אותו צלי רשף ואמר: "מה אתה מתפעל מהשירות הצבאי ושירות המילואים שלכם? זו חובתו של כל אזרח". נכון צלי, זו אכן חובתו של כל אזרח, אבל ההבדל הוא שאחוז המשרתים בסדיר ובמילואים במגרון הוא 100%, ואילו במדינת תל-אביב "קצת" פחות.
ובאשר למהות, למדינת ישראל יש בעיה במגרון. המדינה היא זו שעודדה את ההתיישבות בישוב. לא היה זה אתמול בבוקר כפי שנדמה לרבים, אלא לפני 12 שנה. עכשיו, לאור עתירה לבג"ץ של שלום עכשיו החליט בג"ץ שיש לפנות את הישוב בזמן הקרוב ביותר (אגב, מבלי שבדק את העובדות עד הסוף, אבל בג"ץ זה בג"ץ ויש לכבד את החלטותיו גם כשלדעתך הוא שוגה. שאם לא כך הלכה הדמוקרטיה).
המדינה, החשה אחריות כלפי תושבי מגרון, שפעלו הן בהתיישבותם במקום ובמהלך כל השנים על-פי החוק, ניהלה, באמצעות פרקליטות המדינה והשר בני בגין, שיושרתו אינה מוטלת בספק, שיחות עם התושבים, והגיעה למסמך מוסכם שיוגש לבג"ץ ובו הסכמה של התושבים להתפנות מהמקום לאחר שתיבנה שכונת הקבע של מגרון באזור היקב, שני קילומטרים מהמקום הנוכחי. חשוב לציין, על בתי הקבע ישלמו תושבי מגרון מכיסם הפרטי והם אינם "גוזרים קופון" על חשבון המדינה. השבוע, עמדו התושבים וחתמו, אחד אחד, על המסמך האמור. הם עשו זאת בלב פצוע ושותת דם.
מה היו עושים תושבי מדינת תל אביב?
התושבים במגרון, מעבר להיותם אנשים המאמינים בשלמות הארץ, הם קודם כל בני אדם. כאשר התושבים חתמו, איש איש, למרות הכאב הרגשי הרב, עברו בראשי אנשי רמת-אביב ושאר השכונות בצפון תל-אביב, שנבנו על אדמות הכפר הערבי שייח'-מוניס. דמיינו לכם סיטואציה בה קובע בג"ץ כי מאחר וקרקעות אלו שייכות לערבים - על תושבי עבר הירקון להתפנות. איך אז היו מגיבים כל המצקצקים? האם הם היו עומדים בטור מסודר ובלב כבד ופצוע, אמנם, חותמים על סוג של כתב כניעה כפי שעשו אנשי מגרון? אני לא בטוח בכלל.
יש להעריך את תושבי מגרון על כך, שלמרות הקריעה מאדמתם, הם בוחרים בדרך של כיבוד החוק ופסק הבג"ץ כי זו דרכם, כך הם חונכו, ועל כך שהם בוחרים שלא לעורר או לעודד התנגשות בין חיילים למתיישבים כפי שאירע בהתנתקות או בפינוי עמונה.
אז כמובן שמותר לכל אחד מאיתנו לחלוק על השקפת עולמם של המתיישבים. מותר לרבים לחשוב שההתיישבות בשומרון וביהודה מהווה מכשול לשלום; אבל אסור, אף לא לרגע אחד, לשכוח שמדובר בבני אדם, לא סתם ישראלים, אלא דווקא מהיותר טובים שבקרבנו, ברמה האנושית.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ושותף במשרד "רימון-כהן-שינקמן".