"למה?" שאין לו תשובה

ארבעה ארונות תמימים, שלושה מהם קטנטנים, המתינו באחד המבנים של בית הספר "אוצר התורה" בטולוז למסע אחרון לישראל. "למה?", שאל אחד הסופדים. "למה?", שאלה קהילה יהודית שלמה בטקס פרידה קורע לב. "למה?", שאלה צרפת כולה, המומה ומבוישת. ארבעת הארונות נותרו דוממים.

רק לרוצח המתועב, שבפחות מדקה חיסל את חייהן של שתי משפחות יהודיות, סנדלר ומונסונגו, יש תשובה לשאלה "למה", אף שלאורך כל ההיסטוריה תמיד היו כאלה שלא היו צריכים סיבה כדי להרוג יהודים. הרוצח, כך חשף אתמול שר הפנים קלוד גיאן, תלה שלשום על חזהו מצלמה כדי לתעד את מעשיו. אולי כדי להעלות לרשת, אולי כדי לצפות שוב ושוב להנאתו. בטולוז, הרי למדנו, שוב, אין גבול לזוועה.

אי אפשר היה לנחם אתמול את הורי הילדים אחרי מסע ההרג המזוויע בטולוז. העיר הוורודה הפכה שלשום, ביום הפיגוע, לאדומה מדם, ואתמול שינתה צבעה לשחור.

ראש עיריית טולוז, פייר כהן (סבו מצד אביו היה יהודי), ביטל את כל האירועים שתוכננו להתקיים השבוע בעיר. למי בטולוז יש היום ראש לשמוח? וחוץ מזה, מי בכלל רוצה לצאת בעיר שבה מאז 11 במארס מסתובב חופשי רוצח מטורף? תחילה על פי החשד הוא פגע בחייל, אחרי זה בשני חיילים נוספים, ולבסוף בילדים יהודים. וגם, לא שכחנו, בדרך הוא גם הרג אבא יקר.

בכיכר הקפיטול שבמרכז טולוז התאספו אתמול אלפי אנשים לצד ראש העיר כדי להביע הזדהות עם 20 אלף יהודי העיר. אי אפשר היה להישאר אדיש למראות הכאב הגדול במהלך התפילות, עת נפרד הקהל מהארונות שעשו דרכם תחילה לשדה התעופה של טולוז, ומשם לפאריס עד היעד האחרון, ירושלים.

מנהל בית הספר היהודי קרוב ל-20 שנה, יעקב מונסונגו, חיפש נחמה ולא מצא. עמדתי כמה מטרים ממנו. הוא זכה לתמיכה אמיצה מבנו ומקרוב משפחה נוסף שאחזו כל אחד מהם באחת מידיו. ועם זאת, בכל פעם ששם בת הזקונים שלו, מרים - או "מרימי" בפי כל - הוזכר, הוא כמעט התמוטט. גברים חסונים בכו כמו נשים, נשים בוגרות בכו כמו ילדים, והילדים, היחידים שהורשו להיכנס למקום הכואב, לא יכלו יותר לבכות כי בן בליעל אחד דאג להכניסם, בטרם עת, לארון.

"מרימי" בת ה-8, סיפרו אתמול כל מי שהכיר אותה, היתה היפה של הכיתה, החייכנית, החיננית, העולצת. סגן המנהל, הרב רחמים סבג, תהה מי ימלא את החלל שהותירה מרימי, זו שבכל פעם שבאה לביתו לביקור מילאה אותו בחיים. "והיום רוקנו אותה מחייה שלה", ספד.

כמה עשרות מטרים מהמקום שבו הונח ארונה של מרימי, ממוקמת זירת הרצח בתוך בית הספר, לא הרחק משלט בית הספר שאחת האותיות בו, A, חטפה קליע. המקום שבו בדרך כלל ילדים משחקים הפך למקום שבו הרוצח המתועב רדף כמו חיה טורפת אחר הקורבן הקטן אל תוך בית הספר כדי לירות במטרה להרוג. "אפילו תרנגולת לא שוחטים בצורה כזאת", אומר דוד, תושב העיר, שבדיעבד אינו מבין כיצד בית הספר לא היה מאובטח.

לצד הארון של מרימי הונחו שני ארונות קטנים, של אריה (6) ושל גבריאל (3) סנדלר. האם, אווה, קראה ערב קודם, באותו המקום, לקיים מצוות כדי לדאוג שהילדים שלה יגיעו למקום טוב יותר. ולצד הארונות הקטנים - אחד גדול, שכאילו שומר עליהם. זהו ארון של אבי הבנים, הרב יונתן סנדלר (30). האלמנה אווה נותרה עם ילדה בת שנתיים, שאפילו אינה מבינה למה אמא בוכה כל הזמן.

לטולוז הגיעו אתמול 1,000 אנשי ביטחון נוספים לתגבור. המשטרה נוכחת בכל מקום. אפילו שוטרי העירייה מסתובבים חמושים. "אנחנו מרגישים שאנשים מודאגים והם נזהרים בכל מה שמתרחש", אמר ז'אן פייר האברן, סגן ראש העיר האחראי על האבטחה, "כל אחד מסתובב כשמישהו מתקרב אליו". כשהסתובבתי שלשום ואתמול בעיר חשתי זאת היטב. שלשום הוחלט על הגברת האבטחה על בתי ספר יהודיים ומוסלמיים. מאתמול - על כל בתי הספר.

גרשון גולדמן, יהודי ממוצא גרמני, מתגורר בטולוז זה 30 שנה. יש לו כאן עסק של מחשבים. הגבר הזה עמד ובכה אתמול: "זרקו פעם בקבוק מולוטוב לעבר בית כנסת, ומכונית בתחילת שנות האלפיים ניפצה את הכניסה של בית כנסת אחר. זה היה בימי האינתיפאדה וצרפת הפכה אף היא לחזית, אבל מה שקרה הפעם עובר כל גבול. זה בלתי נסבל. כמה טוב שיש לנו לאן ללכת אם אנחנו לא רצויים כאן".

בחזרה למלון, אחרי הטקס הקשה, אני עובר ליד חנות כשרה. "תראה, אין לו אבטחה", אומר לי גרשון. "הוא צריך?", אני שואל. "תסתכל סביבך ותראה שבשביל יהודים גם טולוז הפכה להיות חזית. לסבא וסבתא שלי לא היה קל בגרמניה. לילדים שראית בארון היום לא היה קל גם 70 שנה אחרי, בטולוז".

כשכולם עזבו את המקום נותרו רק הפרחים הרבים, שהשאירו תושבי טולוז שבאו להביע הזדהות, וכמה דובונים. נזכרתי בנאסר, עובד מוסלמי בחברת הרכבות הצרפתית SNCF, שהגיע רכוב על אופניו הישנים עם זר פרחים קטן והניח אותם כי "לא נוגעים בילדים". הדבר האחרון שהוא רוצה לשמוע הוא שאיזה נאסר אחר, לא נחמד כמוהו, חיסל באכזריות שלושה ילדים יהודים.