פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חנה גולדברג: הגברים ''כבר לא נופלים לרגליי"

      בגיל 57 הסופרת והפזמונאית משיקה רומן רביעי למבוגרים וספר ילדים, ממעטת לכתוב שירים ומסרבת להשתתף בתוכניות הכישרונות בטלוויזיה: "מכוונת יוצרים להפסיק להיות מסכנים"

      רשימת העיסוקים של חנה גולדברג - סופרת, משוררת, פזמונאית, מרצה ולאחרונה גם אשת נדל"ן - עשויה להתיש גם נשים צעירות. אבל גולדברג, רק בת 57, לא מתנצלת על הקצב ועל ההספק.

      כשמאחוריה עבר כפזמונאית פורה ("אנטרקטיקה", "אמסטרדם", "נאחז באוויר") ולפניה עתיד רווי מילים, ההווה שלה מורכב מרגעים קטנים של אושר, כמו זה שקרה בסוף השבוע שעבר, כשיצאו במקביל שני ספריה: הרומן "אהובי הלא ידוע" בהוצאת כתר - ספרה הרביעי למבוגרים, המאיים להפוך לרב מכר כמו שלושת קודמיו ו"ספגטי", ספר ילדים חדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

      בביתה המרווח ושטוף האור ברמת גן, מוקפת בעצי זית, שסק ותפוז, גולדברג מדגמנת שלווה פסטורלית, רחוקה שנות אור מסופרות בנות דורה הנמצאות במצב כלכלי קשה. "תמיד הייתי המשוררת הלא ענייה", היא אומרת. "אני מאוד לא מחבבת מסכנו?ת ואני מכוונת יוצרים להפסיק להיות מסכנים. כשגדלתי ראיתי את סבתי, שהייתה אשת עסקים ממולחת, משגשגת בעסקיה. היא הפכה למיתוס משפחתי, ובזכותה גם אני למדתי לא לפחד. ממנה ירשתי את החוש לעסקים."

      החוש המפותח הזה בהחלט ניכר בגולדברג, שמדברת על כלכלת מאקרו בדרך שלא הרבה אנשים מהיישוב יודעים לדבר. ההרפתקה הנוכחית שלה היא נדל"ן: גולדברג מוכרת ומשכירה נכסים, ונראה שהיא מאוד אוהבת את זה.

      לא הולכת בתלם

      "כבר כסטודנטית התחלתי לבנות את עצמי. ניקיתי כלובים בגן החיות הזואולוגי תמורת 2.50 שקלים לשעה, ומשם טיפסתי למעלה. לא פחדתי להשקיע את כל מה שהיה לי. עד היום אני לא פוחדת להשקיע כסף. העסקים תמיד קרצו לי, זה נראה לי נורא קל".

      תקציר הפרקים הקודמים: גולדברג, חיפאית במקור, בת להורים שנפגשו על סיפונה של האקסודוס, הייתה נערה פרועה. צעירה מרדנית ופרובוקטיבית שלא הסכימה ללכת בתלם, להינשא ולהקים משפחה ברגע שהשעון הביולוגי צלצל. כשכל בני מחזורה העמידו חופה והתחילו להתרבות, גולדברג חיברה שירים וכתבה ביומנה הרפתקאות מפוקפקות.

      כיום, כשהיא נשואה לרוני (55) ואם לתום (25) ולמאיה (22), אפשר להתרשם שעברה הסוער אינו מטריד אותה. כמעט להפך. "כשהייתי צעירה, מגיל 17 ועד שמלאו לי 30, יכולתי לתמרן גברים ולהשיג כל מה שרציתי, אבל הייתי עצובה. לא היה לי כישרון לשמוח. כל הזמן היה חסר לי משהו. הייתי קרועה. הסתובבתי עם חסך גדול מאוד. גדלתי בחיפה של החוג לפילוסופיה, של הסינמטק ושל בית רוטשילד, בחבורה שחשבה שלהיות בדיכאון זה טוב. להיות מאושר היה פדיחה לא נורמלית. חשבנו שאם אתה מאושר סימן שאתה רדוד וריקני ולא מבין כמה החיים הם איומים".

      "חשה חמלה כלפי אלה שעוברות ניתוחים"

      נקודת השינוי הייתה מותה של אמה, שנפטרה ממחלת הסרטן. "אמי חלתה בסרטן שחלות כשמלאו לה 57, ונפטרה בגיל 62. היא הייתה אישה חיונית מאוד וסקרנית, ורק בעקבות מותה הבנתי שהחיים מאוד סופיים. זה היה בלתי נתפס לפני כן. הבנתי את זה רק מול הגופה של אמי, כשחוויתי את האובדן האדיר הזה. בנקודה ההיא החלטתי לפתח את הכישרון שלא היה לי, להיות יותר שמחה. היום כשמסתכלים עלי אולי אומרים 'זו אישה מזדקנת, מה כבר יש לה בחיים', אבל אני שמחה מכל דבר - עץ תפוז, קפה, חביתה, טיול להודו. כל דבר".

      חשבת שהזקנה תדלג עלייך?

      "אני לא אוהבת את הגוף הזה. אני מסתכלת בייאוש על קריסת הגוף, על הרקמות שנכנעות לגרביטציה. הכל מושך למטה, הכל נופל לך - הגבות, הלחיים, קצות הפה. בתחנת הדלק כבר לא ממלאים לי בחינם, ולפעמים אני הולכת ימים שלמים ברחוב ואף אחד לא מנסה להתחיל איתי, אף אחד לא אומר 'אני מכיר אותך מאיזה מקום' בחיוך שובב. אם אני אצטרך להחליף גלגל באוטו, אף אחד לא יתנדב להחליף לי. הגברים כבר לא נופלים לרגליי".

      ואת מתגעגעת?

      "זה עצוב, אבל אני לא עצובה. הרבה שנים הייתי עסוקה בהשפעת הסקס-אפיל שלי על אחרים. אולי אני משקרת לעצמי כשאני אומרת שאני לא עצובה, ואולי כדאי שאמשיך לעשות זאת".

      איפה את עומדת בעניין הניתוחים? היום אפשר למתוח, להזריק, להחליק. בסוף תיראי כמו בת 16, או כמו לאה שנירר.

      "אני אמביוולנטית מאוד בעניין ניתוחים. מצד אחד, אם תמחקי את כל הקמטים אז מי את? תווי הפנים האלה אומרים מי את. מצד שני, יש לי ערגה קמאית להיות לוליטה, ושהאהוב שלי יבוא ויכבוש אותי. זה עדיין חי בתוכי, ולדעתי בתוכן של נשים בכל גיל. אני רואה בנות 80 שבאות להרצאות שלי במיני, מתכננות לצוד איזה אהוב מסתורי. נהוג לראות את אלה שעוברות ניתוחים כנשים פתטיות ומעוררות רחמים, אבל אני חשה חמלה כלפיהן. הן אחיותיי לצרה. אני מנסה להכחיד את הבוז שאני חשה כלפי התופעה הזאת".

      "אני זקנה, סו וואט?"

      את המלחמה בגיל מנהלת גולדברג בעיקר על הראש. היא הלבינה את שערותיה ועיצבה תסרוקת אופנתית של קוצים לבנים קוליים. "לא מחקתי את סימני הגיל. הנה, אני זקנה, סו וואט? מה תעשו לי? אולי נשים עם שיער לבן יכולות להיות יפות?"

      יכולות, אבל רק בתנאי שהן יעמדו בסטנדרטים הבלתי אפשריים של יופי ורזון. אחת הגיבורות בספרך מפתחת אנורקסיה בגיל 40.

      "אנחנו חברה עם הפרעת אכילה. מצד אחד עסוקים מאוד באוכל, חרדים שלא יהיה מספיק אוכל, ומצד שני סוגדים לרזון. אני מכירה לעומק את תהליך השקיעה באנורקסיה. בגיל 40 נשים מתחילות לאבד את הנעורים והנשיות. הסקס-אפיל שהלך ואזל עם השנים הולך לאיבוד סופית, וכשהכלי החזק הזה נעלם את מבינה שאת כלואה עם ילדייך בחיים שלך, בתוך אילוצים כלכליים, עם נישואים שלא עובדים, והסיכוי שייכנס פתאום גבר מסעיר הופך לקלוש. נשים מנסות לשלוט באוכל שנכנס לגופן ואולי כך להחזיר את הגלגל אחורה. ראית הרבה אומללות".

      ספרה החדש של גולדברג עוסק בחיפוש אהבה. גבר מסתורי חודר לחייה של הגיבורה לאה בעקבות טעות במספר, ומשם העניינים מתגלגלים לעבר השאלות המוכרות: האם הוא האחד, איך יודעים אם כן ומה יהיה אם לא. לאה אינה גיבורה אופיינית לספרות הישראלית. רווקה בת 47, נטולת ילדים, פנטזיונרית ותמימה שלא התייאשה מהחיפוש המתמשך אחר בן זוג לחלוק איתו את החיים. ע?רכו נא, רווקות מנוסות, את החישוב המתמטי: בכמה חגים שמעה לאה את השאלה "מה חדש? יש מישהו"? הכפילו במספר החתונות שבהן רקדה וחלקו בטיולים ליליים עם הכלבה, לבד. התוצאה: רומן על רווקות מאוחרת, כפי שהיא משתקפת מתוך עיניים נשיות מפוכחות.

      "בדור של יוצאי השואה, אנשים היו נתקעים אחד עם השני מתוך אקראיות איומה", אומרת גולדברג. "הם היו נפשות קרועות ויתומות, שפשוט התנגשו עם מישהו והחלו להקים תא משפחתי. הזוגיות של הוריי, למשל, הייתה גיהינום. הם לא התאימו, הם היו חלק מהבהילות הזאת להתחתן מהר מהר כדי שהכל יהיה 'בסדר'. בדור ההוא, הרבה אנשים ראו באהבה לוקסוס שאין לו מקום. מאיפה שהם באו - ללכת לחפש אהבה נתפס משהו לא רציונלי, 'ג'וקים' בראש. אז התחתנו מהר ורציונלי, ואנחנו, הבנות והבנים של האנשים האלה, ראינו הרבה מאוד אומללות. לכן יצאנו עם מסרים מבולבלים ועם המון לחץ. מגיל 14 שאלו אותי במפגשים משפחתיים אם יש לי חבר, והסאבטקסט היה שאם אין לי מישהו, משהו לא בסדר. חבר היה מטרת חיים, והייתי חייבת לעשות מה שצריך כדי שיהיה לי חבר. מטרת החיים הלא מוגדרת שלי כאישה הייתה למצוא בן זוג. המסר היה: 'את יכולה ללכת ללמוד באוניברסיטה אם צריך, אבל רק כדי למצוא בעל מתאים ולהקים איתו משפחה'".

      טוב, זה השתנה. לכאורה.

      "ועדיין, זה היה אות קין נורא להיות הרווקה האחרונה במחזור שלי. הייתי החצופה, הפרועה, קראו לי 'זכרה' - מילה שאני המצאתי על אישה שטורפת וזורקת גברים - אבל הרגשתי פגומה. חיפשתי גבר שיהיה דומה לפנטזיות, גבר כמו הגברים שראיתי בסרטי קולנוע, ותמיד התאכזבתי. רציתי מישהו שהוא גם יציב וגם יצירתי, גם שקט וגם סערה, גם מושג וגם חמקמק."

      נו, בסוף מצאת, ונישאת בגיל הלא-כזה-נורא – 31. התפשרת?

      "המילה 'פשרה' לא באה בחשבון מבחינתי. לא הייתה לי כוונה להתפשר. מה שקרה הוא שנפקחו עיניי. העולם הוא לא שחור ולבן, וכשאת מתבגרת את מבינה את גוני הביניים. כשהייתי רווקה הלכתי בעולם עם תבנית. אני חושבת שמגיל 14 הסתובבתי וחיפשתי בכל מקום את האהוב שלי לפי מה שחשבתי שהוא אמור להיות. אני חושבת שנישואים לא צריכים להיות מרכז הכובד בחייהן של נשים. אני אומרת לבת שלי שמרכז הכובד של החיים שלה צריך להיות היא. אסור שהזוגיות תהיה המרכז, אסור להפוך זוגיות לדבר הכי חשוב בחיים. זוגיות היא כמו חברה טובה, אולי קצת יותר, זה הכל. כאישה צעירה את חייבת לפתח את הכישרון שלך להיות מאושרת, להיות אדם שלם, עצמאי מבחינה כלכלית. עצמאות כלכלית היא דבר קריטי לאישה, אחרת תיתקעי עם מישהו כי אין לך כסף לעזוב אותו. הדבר היחיד שהוא דחוף, כי הוא תלוי שעון ביולוגי, זה ילדים. בן זוג אפשר למצוא גם בגיל 40 או 50".

      טיפול בשירים

      גולדברג מיישמת את המסרים העולים מספריה. חשוב לה שהגיבורות שלה ילמדו להיות מאושרות - והיא מלמדת את עצמה להיות מאושרת. גם אותה האשימו בעבר בילדותיות ובחוסר רצון להתבגר, וכמו גיבורת הספר החדש, לאה, גם היא נפנפה את האצבעות המאשימות והמשיכה הלאה, בחיוך. "אני לא האפי האפי, אני לא יודעת להיות כזו, אבל אני יודעת איך להרים את עצמי. את בוחרת מה את עושה עם החיים שלך. או שאת בוחרת להסתכל על האין או שעל היש".

      גולדברג מודה שהיא מקיפה את עצמה באנשים אופטימיים ושמחים. ולא, זה לא טיפול חדשני ולא כדורים כחולים או אדומים, תודה ששאלתם. "הטיפול שלי הוא באמצעות שירים. כשכתבתי את 'אנטרקטיקה' זה היה הטיפול שלי. או בשיר שכתבתי לקורין אלאל 'מעיין' אז ('מתוכך פורץ מעיין / הוא מתגבר ומתגבר / ואז אתה חזק / יותר חזק'). כתיבת השירים היא בשבילי אמצעי להתבונן בחוויה. וכתיבה, בכלל, עושה אותי מאושרת".

      אמהות היא חוויה מספקת בעינייך?

      "התאהבות בילדים היא החוויה הכי נפלאה ונוראה בעולם. זה נורא כי את מאבדת את עצמך לגמרי. את בני ילדתי בגיל 32. הייתי עסוקה במיליון דברים, באמצע הוצאת ספר ושירים חדשים, כל מיני זמרים רצו ממני מילים, ולא חשבתי שזה יהיה סיפור, לגדל ילד. חשבתי שזה יהיה כמו להאכיל כלב או חתול, ושאוכל לקחת את התינוק איתי על הזרוע לכל מיני מקומות. לא הבנתי שהדבר הזה ייקח לי את החיים.

      "בשבוע 37 פתאום נולד התינוק, פג, שרצה לאכול כל חצי שעה. מה זה? אף אחד לא הכין אותי ולא הזהיר אותי. הייתי בהלם. לא ישנתי, היו לי הזיות, ומצד שני הרגשתי התאהבות אובססיבית. ההתאהבות הייתה מטורפת, הייתי כרוכה אחריו לחלוטין. זה היה קשה וקורע. זה מה שכיף בגיל 57 - אף אחד לא רוצה ממני כלום".

      את מעלה בספר עוד נושא רגיש: הפחד של נשים נשואות מרווקות.

      "מגיל 30 יש יותר נשים מגברים בחברה, וכשהרווקות נמצאות בחדר אחד עם זוגות נשואים - הן איום. נשים נשואות לא אוהבות רווקות, הן רואות בהן איום על הסדר הטוב. הרווקה נתפסת כמישהי שמחפשת גבר, ולכן היא מסוכנת לחברה. אם יש לה ילדים משלה זה לפחות קושר אותה לביתה. אם אין לה - היא מסוכנת. בטח אם היא בת 47. זה מחליא אותי".

      "תחרות 'מי מתאהב הכי טוב'"

      מסך טלוויזיה מיניאטורי, המסתתר מתחת לגרם מדרגות בסלון, מעיד על יחסה של גולדברג לתרבות הפופולרית. היא מודה שביקשה בחנות למוצרי חשמל את המסך "הכי קטן שיש". הפזמונאית שגדלה על המוסיקה של שלום חנוך, התענגה על פול סיימון ועל פינק פלויד ויצרה שירים לקורין אלאל, לגידי גוב, לאלון אולארצ'יק וגם למנטור רמי קלינשטיין - לא מסוגלת בשנים האחרונות לפתוח את הטלוויזיה בלי להתעצבן.
      "בשבילי מוסיקה היא משהו שאתה יכול לגעת בו, להרגיש קרוב אליו, זה כמו להתחבק. שיר הוא דבר שגורם לי להרגיש קרבה, משהו חושני, אינטימי, כלי שבאמצעותו אתה יכול לגעת במילים באדם אחר. המדיה הטלוויזיונית לקחה את הדבר האינטימי הזה והפכה אותו לתחרות. אני לא יכולה לתאר לך עד כמה זה מחליא אותי."

      את שמה בסל אחד את "כוכב נולד", "דה וויס", "בית ספר למוסיקה" ו"אייל גולן קורא לך"?

      "כן, כי הכל נהיה תחרות. כל תוכניות הריאליטי האלה בעיניי הן כמו תחרות 'מי מתאהב הכי טוב'. תדגים לנו איך אתה מתאהב, תראי איך את מתאהבת. זו חשפנות של הקישקעס, ועוד נותנים על זה ציון! משסים דוגמני שירים אלו באלו, והם קורעים גם את השירים וגם אחד את השני. מבאס אותי שהשירים שלי נרצחים בזירות האלה. אני סירבתי להשתתף בתחרויות דוגמני השירים".

      אבל הם בכל מקום, והם רק הולכים מתרבים. למי תכתבי שירים אם לא להם?

      "אני מגרשת מהפייסבוק שלי הצעות לחברות מכל מיני דוגמני שירים, אנשים שחושבים קודם מה הם יגידו בראיון ומה הם ילבשו בראיון, ורק אחר כך על השיר שלי. כיום אני כותבת מעט שירים רק למקורבים שאני אוהבת. אני מתרכזת בכתיבת ספרים."

      מה הכי מפריע לך במוסיקה הישראלית העכשווית?

      "יש טון אחיד שמפריע לי. אני לא מרגישה הבדל תהומי בין מוסיקה ים-תיכונית למוסיקה של יוצאי רימון. יש יותר עילגות ועברית קלוקלת, אבל שיר טוב זה לא שיר שיש בו מילים יפות או עברית נכונה אלא שיר שבא ממקום כן, אמיתי ומדויק, שמצליח לחלחל למאזין, שאומר 'וואו, ככה זה גם אצלי'. אני כמעט בכלל לא שומעת שירים שעושים לי את הדבר הזה. מוסיקה נהייתה משהו לא אינטימי שמתגולל לו בתחרויות. זה לא המטאפורות או הרהיטות, הקריטריון שלי הוא האותנטיות".

      לחברייך הזמרים יש ביקורת רבה על גלגלצ.

      "כמו בכל תחום אמנות יש אליטות, וגלגלצ הם קובעי הטון של המוסיקה הקלה. אני לא מסכימה עם הביקורת, אני חושבת שהתחנה לא חייבת לשדר כל דבר שמישהו הקליט. אם דוגמן שירים החליט לרצוח שיר בקאבר, זו בעיה שלו. התחנה לא צריכה לספק את רצונם של היוצרים שרוצים להיות מושמעים. גלגלצ לא חייבים כלום ליוצרים. זכותו של עורך תוכנית להשמיע מה שהוא רוצה".

      "השתחררות בלבעוט"

      מאחורי גולדברג גם קדנציה של כמעט ארבע שנים כיו"ר דירקטוריון אקו"ם, שאותה החלה ב-2002. על החוויה הזו אין לה הרבה מילים טובות להגיד ("זה היה סיוט. סבלתי וחיכיתי שזה ייגמר. היה משעמם למוות"), וגם לא מסקנות שיהפכו את חיי היוצרים לקלים יותר או לרווחיים יותר. את "חוק הספרים" היא דווקא מקדמת בברכה. "במבצעי ארבעה ספרים ב-100 שקלים אתה לא יכול להרוויח. אף אחד לא יכול להרוויח. נראה לי שגם הרשתות לא יכולות להרוויח מזה".

      עם עזרת רשתות הספרים וגם בלעדיהן, גולדברג נוהגת לנסוע לחו"ל מדי קיץ. את הספר "אהובי הלא ידוע" סיימה לכתוב בקיץ האחרון בברלין. "זו הפעם הראשונה שאני חופשיה לעשות כרצוני", היא אומרת, "זו שמחת ההזדקנות שלי."

      אז בסך הכל כיף לך.

      "כן, יש איזושהי השתחררות בלבעוט. בלהבין שמה שאנשים חושבים עליך זה לא כזה חשוב. התובנה הזו התעוררה אצלי בערך בגיל 30, והיום, בגילי המופלג, אני כבר בטוחה בזה".