פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הצדק לא מוצה

      ג'ון דמיאניוק שנפטר אתמול בשיבה טובה מדי בגיל 91 היה פושע מלחמה נאצי. לא מכבר נידון בגרמניה לחמש שנות מאסר בפועל, אבל מת בבית אבות בהמתנה לדיון בערעורו. הוא נע ונד מערכאה משפטית לאחרת, עשה כמה וכמה שנים בכלא הישראלי ובמדינות אחרות, אבל עלה בידו לחמוק מענישה חלוטה. ההמתנה לערעור הצילה אותו.

      בהיפתח משפטו של דמיאניוק בירושלים פגשתי באכסדרה את מי שהיתה המשנה לפרקליט המדינה דורית ביניש. היה זה לפני כ-24 שנים, וכשתהיתי מדוע אינה מנהלת את התביעה משכה בכתפה. בלי שתאמר מילת הסתייגות מהתביעה שניהל יונה בלטמן היה לי ברור כי יש לה ספקות אם אמנם ניתן להוכיח שדמיאניוק אינו סתם פושע מלחמה מאוקראינה שהועסק במחנה המוות סוביבור, אלא שהוא-הוא מי שכונה "איוואן האיום".

      צבי טל, דליה דורנר ודב לוין דנו את דמיאניוק למוות. לא הועילו לסניגורו יורם שפטל טיעוניו כי איוואן האיום היה מישהו ששמו מרצ'נקו ואילו האיש העומד לדין הוא דמיאניוק. בין ההרשעה לערעור נתגלה הצדק הישראלי. נציג הפרקליטות מיכאל שקד חזר מאירופה עם צרור מסמכים, שהעמיקו וחידדו את הספק אם דמיאניוק הוא אכן איוואן האיום. הפרקליטות לא העלימה ראיות ולא עצמה עין אלא מסרה את החומר לבית המשפט, וכך היתה שותפה מרכזית נגד עצמה ובעד ההגינות המשפטית, שלא בהכרח היתה בבחינת התגלמות הצדק.

      הזמן מחסל את העדים ורודפיהם כאחד

      שופטי העליון בראשות מאיר שמגר התעמקו זמן רב, ודמיאניוק המתין בכלא עד שהוחלט לזכותו מחמת הספק. שנים רבות קיווה בלטמן שהדין נגד דמיאניוק ימוצה. ביניש יכלה שוב למשוך בכתפה.

      בסופו של דבר, חייו בחופש היו רעים אבל הצדק לא מוצה. אפילו כשהורשע בסיוע לרצח 28 אלף יהודים בסוביבור לא נשלח לכלא אלא הניחו לו להשתחרר עד לערעור, שלא התקיים.

      בגלל ההד הבינלאומי הרחב של המאבק המשפטי הכרוך בדמיאניוק ניתן לראות בו את סיום הפרק אשר ביקש לעשות צדק בנאצים ובעוזריהם. הדור הולך וכלה, ובעיקרו של דבר נעשה הצדק במשורה.

      תחילה במשפטי נירנברג מייד לאחר המלחמה, כאשר הצמרת הנאצית הועמדה לדין ובכיריה נשלחו להוצאה להורג. אחר כך במשפטו של אדולף אייכמן בירושלים - הליך שיריביה של ישראל ואויבי הציונות (כמו חנה ארנדט) ניסו להופכו ללעג ולקלס, אבל מילא תפקיד מרכזי בגיבוש תודעתה של מדינת היהודים ובהבנת הצורך ההיסטורי בהקמת מקלט בטוח לעם הנרדף.

      לבד מכך היו עוד עשרות משפטים שלא הותירו את רישומם, וייחודה של השואה כטרגדיה יהודית לפני כל דבר אחר עברה הליכים של טשטוש ועמעום. באווירה זו הצליח פושע כדמיאניוק לגרור את עצמו מבית משפט למשנהו בלי לתת את הדין. הוא היה עציר לכמה וכמה שנים, לא אסיר.

      בהסתלקותו הופכת הנחלת לקח השואה לעניין עיוני ולסיורים באתרי המוות. הזמן מחסל את העדים ואת רודפיהם כאחד. בכל דור ודור נהיה חייבים לספר, כיאות ליהודים.