יש הזדמנות למעשה מדיני

"גאוות שוטים!" - רק בשם הזה מכונה הסיבה שבגללה נמשך הירי לעבר ישראל מכיוון רצועת עזה. "גאוות שוטים" של ההנהגה הישראלית ושל ראשי חמאס ברצועה. בעוד תקופת זמן, עלולה בעיה, שמקורה באקלים או מפגע טבע, לאיים על האזור ואז יהיה צורך לשתף פעולה כדי להתמודד עמה. היום הבעיה היא ארגוני מחבלים קטנים בתוך הרצועה, שמאיימים על שלטון חמאס שם ועל חיי התושבים בישראל כאן. ישראל חייבת הנהגה חזקה ברצועה, כדי שתוכל להתמודד עם צרכי אוכלוסייה שוטפים וכדי שתמנע היווצרות כיסי איום כמו שקורה עכשיו. מסיבה זו חובת ממשלת ישראל היא לקחת אוויר, הרבה אוויר, ולדבר עם חמאס. אפשר להשאיר את הארגון תחת כל כותרת שבה הוכתר, כמו ארגון שהוצא אל מחוץ לחוק, ארגון מחבלים וכדומה. אבל זהו הארגון ששולט היום ברצועה ומסתבר שהוא סובל מאותם גורמים מהם סובלים התושבים בדרום בשלב זה. אם לא יופעלו אמצעים חכמים נגד גורמים אלו, הרקטות יכוונו גם יותר צפונה ומזרחה.

גאוות השוטים מוחקת כל אפשרות לחשוב על דיבור כדי ליצור שיתוף פעולה קצר טווח. הכרזה על ברית עולם היא מיותרת. אם ימצאו הצדדים שעל אף מה שקרה בעבר אפשר ליצור ברית שכזאת, יצרני הנייר ישמחו לספק חומר גלם לחתימת ההסכם. בשלב הזה, חובת הממשלה ליצור ערוץ הידברות עם ראשי חמאס בעזה ולהתגבר על כל חשש אפשרי.

תוצאה נוכחית של הפעלת נוהל "גאוות שוטים" היא סבל משני צדדי גדר המערכת בגבול עם רצועת עזה. צה"ל מקיים הנחיות של הדרג המדיני ומגיב לירי ביכולת קצת יותר משופרת מזו של ארגוני המחבלים ברצועה, אך לא יותר מכך. אלו מכים באלו. ניסיון העבר הוכיח שזו הדרך המדויקת לאופק מתרחק. תושבת באר שבע התבטאה השבוע היטב בעניין הזה: "אני מקווה שייפול לראש הממשלה גראד ליד הבית, כדי שירגיש טוב מאוד מה חשים תושבי באר שבע והדרום". והיא צודקת לחלוטין.

מבין השרים היושבים בממשלה, כולל גיבורי מלחמות ישראל, אין אחד שמבין את מצוקת התושבים בדרום. השתתפות במלחמות והובלת חיילים בקרבות ומבצעים מול אויב או בעורפו, אינה דומה במאום להתמודדות שוחקת מול איום בלתי ידוע. אמהות ואבות, אינם חיילים. רבים מהם היו כאלה, אבל אלו שהיו איתם בתקופת הצבא, היו חבריהם לנשק. לא הילדים שלהם: "אני שומע את ההתראה ואני צריך לחשוב איזה ילד אני מחזיק על הידיים ורץ איתו למרחב המוגן, עם איזה ילד רצה אשתי ומה עם הילד השלישי וכל זה בתחום טווח זמן של 15 שניות", אמר השבוע תושב מושב עין הבשור, ערן צלנר. המושב ספג כמה פגיעות וצלנר עובד במקום בו מכירים היטב את יכולת התגובה הצבאית של ישראל. משפחה ממוצעת, שגרה בקומה רביעית של שיכון באופקים, ללא מרחב מוגן, צריכה לרוץ למדרגות נוכח צרחות אימה ופחד של ילדים ולקחת עמה לא פעם גם אם או אב מבוגרים שחייבים לדאוג להוביל אותם לשם בשל מוגבלות תנועה. לכן גם אם ראש הממשלה או שריו האחראים לביטחון מעבר לגבול ובעורף אומרים שהם מבינים לליבם של התושבים, אין לדברים האלה בסיס או יסוד. הם לא יודעים על מה הם מדברים.

לו היו יודעים או מבינים נכון את התחושות, הם היו מזמן מוותרים על גאוות השוטים ודואגים שמתווך כלשהו יחבר בינם לבין ראשי חמאס. אם עד עכשיו שמעה הממשלה בעניין הזה רק את ראשי הישובים בעוטף עזה, יש לה עכשיו מכלול יותר גדול של דוברים, שיכול להרשות לעצמו להיות הרבה יותר תקיף. ראשי הערים של אשדוד, אשקלון, באר שבע ושאר הערים והישובים בדרום מסרו לנתניהו מסר חד משמעי: "תפסיק לשחק בגורל שלנו ותעשה מעשה!". מעשה צבאי עד עכשיו הוכיח את עצמו מעט מאוד. עכשיו יש הזדמנות למעשה מדיני.