"הייתי דיקטטור ושילמתי את המחיר"

ארקדי דוכין מדבר על "שבע השנים הרעות" ומחייך את החיוך הנבוך שלו. כי דוכין, שבשנה הבאה יחגוג 50, דווקא חווה בשנים האחרונות רגעים מרגשים בחייו האישיים. בשתי האהבות האחרות, שהן לא המשפחה, התוצאות היו קצת אחרות. אלבומים ופרויקטים חדשים זכו להצלחה חלקית בלבד, עסקיו האחרים בתחום הקולינריה נכשלו. מצבו הבריאותי החמיר, והוא עדיין נלחם בהשמנה בכל דרך אפשרית.

ועכשיו התחלה חדשה. ארקדי מוציא אלבום חדש, וסינגל ראשון ממנו, "הבלדה על אלישע ונלי", כבר יצא וזכה לביקורות מצוינות. גם ההשמעות בסדר. מופע התמיכה שהוא מארגן למען העם הסורי זוכה לתהודה חיובית, ופתאום, מבעד למלנכוליות הקבועה, צצה שוב קרן אור. בחייו של המוסיקאי הזה, קרני האור תמיד מבליחות לרגע ואז שוב נעלמות בין העננים.

"יש לי דחף מאוד חזק להתנסות בדברים חדשים", הוא אומר בקולו המחוספס, זה שהמבטא הרוסי כבר לא ניכר בו מלבד הרי"ש המתגלגלת המוכרת. "אני מודע לזה שאני סובל מחוסר הצלחה. זה כואב לי מקצועית, אבל הרבה פחות כואב מהסבל שהייתי מרגיש אם הייתי יוצר לפי מה שמצפים ממני. יש דברים שהרבה יותר מרתקים אותי מלעשות כסף. למשל, יותר מדליק אותי לעשות דיסק של רוק אלטרנטיבי, כמו שעשיתי עם גבע אלון, או להקליט שירים שעשיתי מתוך האהבה שלי לקבלה. גם 'הבלדה על אלישע ונלי' היא ניסיון שלי לעשות דברים אחרים, לא לשחזר את ההצלחה.

"אתה יודע מה הדבר הכי קשה בלהיות אמן? זה שאתה מתנדנד כל הזמן בין להיות אמן לבין להיות ליצן או בדרן. ואין שום רע בבדרנים, אני מת על 'ארץ נהדרת'. בדרן במובן של 'תביא לי את הארקדי הרומנטי, האוהב, הרוצה לחבק'. בקיצור, להיות מפעל מייצר. יש הרבה אמנים שממחזרים את עצמם בצורה יפה וזה מצליח להם. אני לא אנקוב בשמות, אבל אותי זה משעמם. פעם ראיתי סרט קולנוע שמספר על אמן שחור שמצייר במשך שנים, ואחרי המון זמן הוא מוכר את הציור הראשון שלו. הוא מספר על זה לחבר, והחבר אומר לו: 'הסתבכת! מעכשיו אתה עבד של הקהל, שירצה שתייצר להם עוד ציורים כמו הציור הזה'".

אתה מרגיש עבד של הקהל?

"בהחלט. רוצים ממני שכפולים של ארקדי המוכר והטוב. אבל אני לא רוצה לשכפל את עצמי. זה פשוט לא מעניין אותי. זה הדבר הכי נורא בעידן הנוכחי שהוא עידן 'הפורמט'. אם לא יצרת על פי הפורמט, אין לך מקום. הי, יש בי עוד צדדים שאני רוצה להשמיע. תבין, אני אדם טוטאלי בעשייה שלי, ואני לא יכול לשבת ולייצר אלבום בלי מחשבה ובלי להקריב שנתיים?שלוש מהחיים שלי בעבודה. כל צורה אחרת של ייצור מוסיקה היא פתטית בעיניי. כשאתה רוצה לייצר מוסיקה אלטרנטיבית אתה צריך לחקור לעומק, לבדוק כלי נגינה, נגנים, צלילים. כל דבר כזה שלא נעשה ברצינות הוא חארטה".

אני מניח שבמציאות הכלכלית של היום, אמן כמוך הוא כאב ראש לחברות התקליטים.

"נכון. ולכן אני מממן את עצמי. אין מאחוריי היום שום חברת תקליטים".

אז ממה אתה מתפרנס?

"ממה שהקהל אוהב. תשמע, אני לא מזלזל בקהל או בשירים שיצרתי ושאנשים אוהבים. יש לי קטלוג השירים של נטאשה ושלי, הרכבתי תוכנית עם 30 שירים שכל אחד מהם הוא להיט, ועם זה אני רץ כשהמינוס לוחץ. הבעיה היא שכשיש לי אלבום חדש, אני לבד מול המפלצת שנקראת תקשורת, רדיו וקהל. לפעמים אני מרגיש עבד של המדיה שמכתיבה מה צריך לייצר. הם כאילו אומרים לי: 'תעשה משהו נעים שמתאים ליום ארוך במדינת ישראל ואל תעצבן יותר מדי, כי החיים פה לא קלים'. מצטער, אני לא יכול. כלומר, אני יכול, אבל אני לא רוצה. אני כמו ילד שמואס כל פעם בצעצוע הישן ורוצה אחד חדש".

ויש בך כעס שהרדיו מתעלם?

"לא, אני מבין את זה. באמת. זה כמו שאני אוכל סנדוויץ' מסוים ואני אוהב אותו וזוכר את הטעם ומפנטז עליו בלילה ורוצה את זה גם למחרת. גם במוסיקה זה ככה, אנחנו רוצים אותו הטעם. גם אני הייתי מצפה מהביטלס או מפינק פלויד לייצר היום משהו עם מוטיבים מוכרים. זאת תכונה אגואיסטית ידועה. הבעיה היא שגם אני אגואיסט לא קטן, ואני רוצה לייצר את מה שאני רוצה. ועל התנהגות כזאת משלמים מחיר".

ודוכין משלם מחיר. כלכלי ונפשי, זה הרי תמיד הולך יחד. הפסיכולוגית שלו מגדירה אותו כגאון מוסיקלי, אבל יש מצב שגם היא תתייאש עוד מעט. "אני יודע שהיא צודקת כשהיא אומרת שאני צריך לגוון, אני פשוט דוחה את הקץ", הוא אומר. לצד הפסיכולוגים יש גם הק?ב?לה. זו שהחברים שלו לא מבינים למה הוא צריך אותה, והוא טוען שהם פשוט לא מבינים. "מה שגרם לי לפנות לקבלה היה תקופה מאוד עמוסה בחיים שלי. עבדתי ב'טומא', המסעדה שלי, יצרתי מוסיקה וניהלתי את הקריירה שלי, ובתוך כל זה התמודדתי עם אבא שלי שגסס מסרטן. רק שבמקום להיות עם אבא שלי שדעך הייתי מרוכז יותר מדי בעצמי, ובשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי למה זה טוב. בשביל מה אני עובד כל כך קשה. למה אני פה. ועוד כל מיני שאלות קיומיות. יום אחד קיבלתי טלפון ממישהו ששאל אותי: 'אתה יודע בשביל מה אתה חי?' ולא ידעתי מה להשיב לו. הוא סיקרן אותי ונפגשתי איתו, והוא סיפר לי על אנשים שלומדים בשלוש בלילה קבלה בפתח תקווה. זה נשמע לי הזוי, אבל משהו משך אותי לשם.

"הגעתי לשם, למיכאל לייטמן, התחלתי ללמוד, ומאז הפסקתי לשאול שאלות. למדתי להכיר את עצמי יותר טוב, ובעיקר להבין דברים על מה זה להיות בן אדם ועל כמה שאנחנו יצורים אגואיסטים מטבענו ואיך להוריד מינונים של אגו. הכי קל להאשים אחרים ואת אבא ואמא במה שעשו לנו בילדות, או את הרדיו שלא מנגן, אבל אני לא מחפש יותר אשמים. מצאתי איזה שקט פנימי, שמאפשר לי לראות את האנשים שמולי ולהיות שלו ונאמן לעצמי".

ופעם זה לא היה ככה?

"פעם זה ממש לא היה ככה", הוא מסמיק מתחת לתספורת הכאסח שעל ראשו, "כל כך רציתי להצליח, שבדרך להצלחה לא ראיתי את האנשים שמולי. הייתי יכול להתרגז בחזרה על נגן גיטרה ולהעיף אותו הביתה בחוסר רגישות. הייתי יכול להגיע לאולפן הקלטות, וחברת התקליטים היתה אומרת לי 'יש לך שמונה שעות', ואני הייתי מרים צעקות: 'אני רוצה עוד שעות!' שילמתי על זה מחירים כבדים מאוד של שריפת גשרים וסגירת דלתות. הלכתי עם ראש בקיר, הייתי מאוד דורסני. לא עניין אותי שום דבר בדרך להצלחה. לא ראיתי אנשים, לא זכרתי שמות. מבחינתי כולם היו חיילים במשימה שלי.

"לפני כמה שנים, אהוד בנאי התקשר אלי ורצה שאפיק לו תקליט. נפגשנו ונכנסו לאחלה ראש. אחרי כמה ימים הוא התקשר אלי ואמר לי בשקט הבנאי שלו: 'ארקדי, אן.אם.סי לא מוכנים לעבוד איתך'. שלומי שבת עד היום בטראומה מהכוחניות שהפגנתי כשעבדתי איתו על הדיסק שלו. הייתי מכריח אותו לשיר עוד פעם ועוד פעם, והוא לא הבין למה. הייתי דיקטטור, עד שהרגשתי שאני חייב להשתנות. הלכתי להתקלח אבל זה לא עבר לי. הלכתי להתגלח וזה לא עבר. קמתי בבוקר, הזעקתי איש מקצוע הביתה וזה לא עבר. הלכתי לטיפול פסיכולוגי וזה לא עבר. היום אני מבין שהיה לי קושי להתמודד עם ההצלחה, עם האנשים, עם הזוגיות, עם המשפחה ועם הגוף שלי, שהוא בכלל סיפור בפני עצמו, שאיך שלא נהפוך את זה תמיד אני אחזור לדבר על זה. הרבה פעמים אני מרגיש שהגוף שלי הוא הכלוב שלי.

"אחד הדברים שהפסיכולוגית שלי לימדה אותי הוא לחלק מתנות צנועות לאנשים. אבא שלי היה צורף, הוא היה נותן לי תכשיטים מזהב. כשאהבתי מישהו הייתי נותן לו או לה תכשיט מזהב. זאת היתה מין הצהרה של 'אל תנטשו אותי, קחו זהב'. היא לימדה אותי להתחיל לתת פרחים במקום זהב ולסמוך על זה שאנשים יאהבו אותי בזכות מי שאני".

והיום אף אחד לא רוצה ממך פרחים. רוצים ממך את הזהב.

"אתה נוגע בנקודה מדויקת שעדיין לא פתורה אצלי, וזה היחס שלי לקהל. עדיין לא למדתי לעמוד מולם בצורה הכי נקייה שיש. אני תמיד נמצא שם באיזו צורה של דמות. יש לי יחסי אהבה?שנאה עם כל מה שקשור לקהל. אתה יודע שאת השיר החדש שלי הוצאתי גם ברוסית, והוא הפך ללהיט גדול ברוסיה? לא מזמן הייתי אמור לנסוע להופיע ברוסיה באיזה איצטדיון בפני 25 אלף אנשים ולקבל פרס, ונשארתי בבית. הרגשתי לא נוח. גם בתקופת נטאשה היינו מקבלים כמויות עצומות של מכתבים, ומעולם לא עניתי עליהם. קשה לי עם זה. לפעמים, בהופעות שלנו, הייתי יורד על הברכיים ומנסה לגעת בקהל ולהרגיש אותם. אבל לא הרגשתי עם זה נוח אף פעם".

נשמע שיש לך יחסי אהבה?שנאה עם המושג "הצלחה".

"בהחלט. פעם לואי להב, שהוא חבר ומורה דרך, אמר לי: 'גם אני גדלתי בפנימייה ולא היה מי שינגב לי את האף'. חנונה באף זאת תחושת כישלון, אבל היא תחושה מוכרת ובאופן כלשהו בטוחה. ההצלחה היא לא דבר מוכר, ויש בה משהו מאיים. אתה לא יודע לאן זה ייקח אותך. לפעמים אני מעדיף להיות עם חנונה באף ושאף אחד לא יבוא לנגב. אם זה היה אפשרי, הייתי שמח להמשיך לעשות את מה שאני עושה, בלי קשר לקהל, להרוויח מזה מינימום כסף שיאפשר לי לחיות, וזהו. הדבר היחיד שאולי קשה לי הוא הלבד המוסיקלי שלי. להיות בתוך להקה זה מאוד נוח. להיות לבד זה קשה, בודד ומבאס".

אז מה עם איחוד לטובת הקהל המתגעגע?

"אנחנו מנסים כל הזמן לדבר על זה, אבל כנראה עדיין זה לא הגיע למקום בשל וכן, מצידי ומצד מיכה (שטרית; י"א). אני אומר למיכה הרבה פעמים שטובים השניים מן האחד, אבל לא זוכה להסכמה ברורה. יכול להיות שגם אני לא רוצה מספיק. זה גם קשור לאופן שבו אני רוצה לייצר היום מוסיקה ועל מה שדיברתי איתך עליו קודם. כשאנחנו עושים את החומרים הישנים והמוכרים אנחנו נהנים, אבל עוד לא פיצחנו את הדרך להמציא משהו חדש יחד".

זאת גם הסיבה לפרידה שלכם?

"היום אני מבין שהפרידה נבעה מתוך קושי שלי להכיל את ההצלחה. היינו בשיא ההצלחה והכסף, אבל השתלטנות גברה עלינו. כל אחד משך לכיוון אחר. מיכה רצה למצות את עצמו הרבה יותר כסולן, ולי זה היה פחות חסר כי עשיתי כבר כמה אלבומי סולו במקביל".

אולי תלמדו ממשינה, שהצליחה למצוא נוסחה שהחזירה אותם לסיבוב הופעות בלתי פוסק.

"ניסינו ולא הצלחנו. היו לא מעט ניסיונות, אבל לא הגענו להתאמה בינינו. אני הרגשתי שאני כופה על מיכה את החוויות האישיות שלי מהקבלה שרציתי לצקת בחומרים החדשים, והוא סירב והתקומם. אני מבין אותו. זה כמו שג'ורג' האריסון הביא את הארי קרישנה לביטלס והם התנגדו. מיכה אמר: 'עד כאן', ואני אמרתי: 'אז בוא נמשיך לחפש'. אני לא יכול להביא לתוך להקה חלקים שהם לא אני, ואם מיכה דלוק על רוקנרול ואני על קבלה - זה סוג של קצר. אז אני מעדיף לשחרר את הקצר ולשמור על החברות שלי עם מיכה, שהיא הרבה יותר חשובה לי".

ויש גם את סימה (39), האישה שאיתו בעשור האחרון. במבט ראשון, היא נראית ההפך הגמור ממנו: דקיקה ועדינה, חייכנית ועליזה. גם היא ניסתה את מזלה בקריירה מוסיקלית, רק שאז הגיעו מאי (7) וים, התינוק הטרי (עשרה חודשים), והקריירה קצת נפגעה. ארקדי אומר שהיא לא מספיק טוטאלית, אבל החוויה הנפשית הקשה בהבאת ים לעולם, שכללה טיפולים ממושכים, גרמה לכך שעכשיו המשפחה מלוכדת סביב הקריירה של אב הבית. זה שנמצא עשר שעות ביום באולפנים ומחפש כל הזמן מיזמים חדשים. פעם זה תקליט ילדים מצליח שנקרא "החברים של ארקשה", ופעם תקליט שירי קבלה, שהצליח פחות. עכשיו יש לו רעיון לסטארט?אפ חדש, הוא אומר ושולף את מכשיר האייפון שפתוח על אפליקציה רוסית ובה עשרות תחנות רדיו לילדים, "אני רוצה להרים משהו דומה, אבל הפעם בשיתוף אנשי עסקים שמבינים יותר ממני".

וכמובן, נושא האוכל, זה שכל כמה משפטים הוא חוזר אליו. ארקדי נמצא בסכנת חיים, פשוטו כמשמעו, אם לא יצליח להשתלט על העניין: "היום אני כבר יכול להגיד בקול רם שאני מכור לאוכל בדיוק כמו שאחרים מכורים להרואין או לאלכוהול. המשקל כבר כבד עלי, אני מרגיש את זה בהופעות וביום?יום, אבל אני פשוט לא מצליח להיפטר מההרגלים הישנים שלי. אז עלה לי רעיון לתעד את תהליך ההרזיה שלי".

שזאת דרך אמנותית להתמודד עם המינוס?

"לא. זאת אומרת, גם. זאת בעיקר דרך להתחייב ציבורית לתהליך ההרזיה. אני רואה מה קורה מסביבי היום, את כל עניין הרשתות החברתיות, שאני עדיין לא נכנסתי אליו, ואת הסקרנות של אנשים לגבי אמנים שהם מעריכים. היום אנשים רוצים לראות את התפרים בבגדים של האמן, והאמנים נותנים ומשתפים. חשבתי שאם אתעד את תהליך ההרזיה אני אקבל מזה כוח ואהיה מחויב יותר לתהליך. זה מין משחק הדדי, שכל אחד יקבל בו את מה שהוא רוצה".

ואיפה הפרויקט הזה עומד?

"כרגע אני מחפש דרך כלכלית לעשות את זה נכון, להפוך את זה לסידרה תיעודית. אני מצלם את עצמי במצלמת וידיאו, אבל זה די מתיש, אז רתמתי חבר שהוא צלם לתעד אותי. אבל אני רוצה למצוא מימון להרים את הפרויקט הזה בצורה גדולה יותר".

ומה יראו בסרט? את ארקדי דוכין על הליכון בחדר כושר, אוכל חסה וחולם על סופלה שוקולד?

"זה יהיה הרבה יותר עמוק מזה. אני יכול להגיד לך שבקטעים שכבר צילמתי אני מדבר על היחס שלי לאוכל ומדבר בגילוי לב על ההתמכרות שלי. היחס שלי לאוכל משובש לגמרי, ואני יודע את זה. אני בעיקר פותח פצעים מהילדות".

תן לי דוגמה לפצע כזה.

"כשהייתי בן 11, אבא שלי, שהיה צורף, כאמור, הביא לי אבנים מזויפות שנראו כמו יהלומים. הלכתי עם זה לבית הספר ומישהו מהילדים ביקש ממני לקחת את זה בהשאלה כדי להראות להוריו. נתתי לו. למחרת הוא חזר וסיפר לי שהוא איבד את זה. אמרתי לו: 'בוא'נה, אלה יהלומים אמיתיים. מה נעשה עכשיו?' אמא של הילד הזה עבדה במפעל לממתקים, ואמרתי לו: 'מעכשיו כל יום אתה מביא לי ממתקים עד שאני אגיד לך די'. ככה, במשך חודשים, היינו הולכים לאיזו פינה בבית הספר, והוא היה נותן לי ממתקים ושוקולד".

אפילו שידעת שהאבנים היו חסרות כל ערך?

"ברור. הייתי מספיק ערמומי כדי לסחוט אותו ולהרוויח מזה אוכל. אחרי כמה חודשים, ראיתי כמה בנות בכיתה שלי בוכות. הן סיפרו שהנער הזה טבע בנהר ומת. לפני כמה שנים זה פתאום תפס אותי, שלא הספקתי לומר לו סליחה על ההתנהגות שלי. האוכל הביא אותי למקומות קיצוניים".

הרעיון ל"מחוברים" פינת "לרדת בגדול" בסגנון ארקדי דוכין הוא רק דוגמה קטנה למוח הפורה, שלא מפסיק לייצר רעיונות, מחשבות, מיזמים ושירים. המחשב שלו מתפקע משירים שכתב והלחין ומשלל אלבומים שהוא יכול לשחרר אם ירגיש שהשטח מוכן לחבק ("בינינו, הדבר הפלסטיקי הזה שנקרא דיסק מת. מצידי לשחרר סינגלים כל ימי חיי"). בינתיים הוא גם משתתף בהרכב הדאנס "אנימה", ומדי פעם מגיח להופעות ליליות ב"מועדונים סליזיים", כדבריו. "אני צופה מהצד ורואה מקומות הזויים של נשים עם שדיים מסיליקון וגברים חצי ערומים, סיגריות, קרחנה ורעש. אנשים בני 30 ו?40 שמרגישים אבודים".

ויש גם המופע הזה למען השכנים מסוריה. "בתור דור שני לשואה ובן לאמא שאיבדה את כל האחים והאחיות שלה ואבא שהוריו נטשו אותו במלחמה, אני לגמרי מזדהה עם הכאב של המורדים הסורים שטובחים בהם, ואין לזה שום קשר ללאום, גזע או דת. התחברתי לכאב האנושי. התעוררתי בוקר אחד והחלטתי, אולי בנאיביות מסוימת, שאני רוצה להרים למענם מופע התרמה. התחלתי לדבר עם אנשים שם והבנתי שזה עלול להזיק להם, כי אז אסד יגיד: 'אם אתם משתפים פעולה עם היהודים, אתם בעצמכם יהודים'. בקיצור, עכשיו יש אנשים שמנסים להוריד אותי מהרעיון, אבל אני חושב שהוא חשוב. אתה מבין איך הראש שלי עובד? כל הזמן יש לי רעיונות. לא תמיד הם מוצלחים".

כמו בפעמים שפתחת מסעדות ואולפן הקלטות והם כשלו?

"כן. תראה, אני אחלה יזם, והראש שלי מתפוצץ מרעיונות, אבל אני איש עסקים גרוע. אני ממש לא טוב בכל העניין של ניהול כספים, זה תמיד היה עושה לי בלק אאוט. הקמתי שתי מסעדות קטנות - טומא והסעודה - בגלל שאני אוהב לבשל ולהמציא מנות לא פחות משאני אוהב לאכול. אבל זה פשוט קבר אותי במטבח. אנשים היו באים לטעום את המנות שלי, אז הייתי צריך לרצות אותם ולהיות שם, ובאותו הזמן גם לייצר מוסיקה. ולא הצלחתי לעשות את הכל. זה שאב ממני יותר מדי אנרגיה. רק מלנסות להתמודד עם כל העניין של הניהול היה עולה לי לחץ הדם. לפני שנתיים היה לי סוג של התמוטטות עצבים מזה, זה התחיל לפגוע לי בחיים. בסופו של דבר הבנתי שאני לא איש עסקים".

אז איך מצליחים לפרנס משפחה בלי להיטים ברדיו ועם עסקים כושלים?

"ילדים הם לא כאלה זוללי כסף. את הבת שלי אני מרצה עם מדבקה ב?15 שקלים אחת לשבועיים, והקטן עדיין תינוק. חוץ מזה, זה לא שהמצב כזה גרוע. הקהל בא להופעות שלי. יש לי בית משלי, שאני משלם עליו משכנתא, והמינוס הוא סביר למרות שאני בן אדם שלא תמיד דאג ליום סגריר. בכלל, אני טיפוס בזבזן. אבל אני כן חושב על העתיד. לקחתי לא מזמן הלוואה מטורפת כדי לקנות את קטלוג השירים שלי מהליקון. זה בעצם אומר שכל התמלוגים על ההשמעות והזכות למכור את השירים לפרסומת, לסרט או לכל דבר אחר - שייכים לי. אם אני ארצה לעשות מחר אוסף, אני לא צריך לבקש אישורים מאף אחד. ההוצאה הזאת אמנם הוציאה אותי מאיזון כלכלי, אבל אני יודע שכך אני דואג לפנסיה שלי ושל הילדים שלי".

ותמיד אתה יכול להמשיך לכתוב לאמנים מזרחיים, כמו שעשית עד היום.

"כן, ואני עושה את זה בשמחה. יותר קל לי לשכפל את עצמי לאחרים מאשר לעצמי".

מה אתה חושב על הפריחה של המוסיקה המזרחית?

"אני מבין את הצורך של אנשים במוסיקה שלא מאמצת את המוח ועובדת על הרגליים. יש גם צורך לגיטימי במוסיקה כזאת לחתונות ולריקודים. אני אוהב את הגרונות שלהם, והם מכניסים בשנים האחרונות הרבה יוקרה כשהם חוברים לאמנים נחשבים מטורקיה ומיוון. מצד שני, כואב לי חוסר הפרופורציות. תופסים מקום לזמרים איכותיים, נוצר מצב של חוסר איזון. התעשייה הים?התיכונית הכניסה את המושג כסף לעולם המוסיקה - עושים קיסריה, נוקיה, ולא נשאר מקום לאפרת גוש. הייתי פשוט רוצה שיהיה מקום לכולם".

גם לארקדי לא נשאר מקום?

"לא לחומרים החדשים. אבל במקרה שלי אני לא מאשים אף אחד. זה רק בגלל שאני לא פועל על פי הפורמט".

אתה רואה "דה וויס"?

"בטח, וגם נהנה מאוד. דיברתי על זה לאחרונה עם שלומי (שבת; י"א), למרות שמרבית השיחה הוקדשה לחתול החדש שלו".

היית יושב בכיסא המסתובב?

"בעבר הציעו לי אבל סירבתי, כי התביישתי. הייתי רוצה שיכירו אותי ויראו שאני גם יודע לדבר ולהצחיק. אולי אם ייתנו לי צ'אנס, אני אראה את זה לכולם".