"לא היה לי כוח לקום בבוקר"

תגיד, תיאו, אחרי עשרות משחקים שאתה יושב על הספסל, נשאר משהו מהביטחון העצמי?

"לפעמים אני יושב על הספסל ולא מבין למה לא נותנים לי לשחק יותר. אני לא חושב שאיבדתי את הביטחון העצמי, אבל התחילו לצוץ אצלי שאלות כמו 'האם אני עדיין שחקן טוב?' היו ימים שקמתי בבוקר בלי כוח. עבדתי קשה מאוד כדי למצוא את הכוחות להרים את עצמי. עבדתי על עצמי מבחינה פסיכולוגית - ועכשיו, גם אם אני לא מסוגל לאהוב את המצב הזה, לפחות אני חי איתו בשלום".

תקופה לא פשוטה עוברת על אחד מגדולי הרכזים בתולדות הכדורסל האירופי, שיחגוג בעוד פחות מחודשיים יום הולדת 35. תיאו פפאלוקאס, שניצח את מכבי ת"א פעמיים בגמר גביע אירופה עם צסק"א מוסקבה והוביל את נבחרת יוון לזכייה באליפות היבשת, הצטרף בקיץ האחרון לקבוצה של דיוויד בלאט. האיש שהופיע ביותר משחקי יורוליג מכל כדורסלן אחר בהיסטוריה ומחזיק גם בתואר מלך האסיסטים ומלך החטיפות של המפעל בתריסר שנות קיומו, קיבל העונה רק 11 דקות בממוצע לערב. תרומתו הצטמקה ל?3.7 נקודות, 1.4 ריבאונדים ו?1.7 אסיסטים למשחק, ובליגת העל הישראלית מצבו עגום עוד יותר: ב?14 מ?18 משחקי הקבוצה הוא כלל לא שותף. לפעמים אפילו לא התלבש בבגדי השחקנים ונשאר בבגדים אזרחיים.

אתה חושב שבמכבי מרוצים ממך?

"אני עובד קשה מאוד ותומך בחבריי לקבוצה. אני לא טוען שאני מושלם, אבל גם אם אני עושה משהו רע או טועה - זה בא מכוונה טובה. אני לא יודע אם יש למישהו בעיה איתי. אני מקווה שאם זה ככה, יבואו ויגידו לי את זה בפרצוף. אנחנו נכנסים עכשיו לשלבים המכריעים של העונה, והכל עוד יכול להשתנות. אין לי חוזה לעונה הבאה, אבל אני לא פוסל שום דבר".

הוא מעולם לא היה השחקן הכי אתלטי, וגם לא הכי מוכשר. היו קלעים טובים ממנו ושחקנים זריזים ממנו, אבל "פפא" תמיד שידר רוגע על המגרש, שהשפיע על כל חבריו לקבוצה והוביל אותם להישגים. היום, כשכמה שערות שיבה כבר מבצבצות בראשו, הניסיון והרוגע שלו משדרים עוצמה. הוא מיושב. להתראיין הוא לא אוהב, ועם התקשורת היוונית הוא כלל לא מדבר. אבל כשהוא מחליט לדבר, הוא אומר את כל מה שעל ליבו.

"אני לא אשקר, זה לא מצב קל. ישבתי עם המאמן בלאט ודיברנו על זה. הוא אמר לי מה הוא חושב שאני צריך לשנות ולשפר. אני מנסה לשים את עצמי בנעליים שלו, ואני מבין שקשה לתמרן בין 15 שחקנים. הבנתי שאם אחשוב בצורה שלילית, אזיק לעצמי ולחברים בקבוצה".

החברים, הוא אומר, עזרו לו ותמכו בו ברגעים הכי קשים. "לא הרגשתי לבד בשום רגע. אני כבר לא בן 22, אני מסתכל על הדברים בצורה אחרת. למדתי להיות סבלני ולזהות את הפוטנציאל בכל סיטואציה. ברור שכל אחד רוצה לשחק כמה שיותר, זה דבר נורמלי".

מי שלא התחשבו בכל מה שקורה על הפרקט וזכרו ליווני חסד נעורים הם האוהדים. יושבי היציעים ביד אליהו נהגו לאורך השנים לקבל בכבוד מלכים דווקא את השחקנים היריבים שעשו להם הכי הרבה צרות. כשחואן אנטוניו קורבלאן, דינו מנגין ודיאן בודירוגה חזרו להיכל בערוב ימיהם כשחקנים, הם זכו לתשואות מרגשות מרבבת הצופים. פפאלוקאס, הפעם לא כיריב אלא כשחקן של מכבי, הפך מייד עם הגיעו ליקיר האוהדים, ששרים לו שירי הלל בין שהוא משחק ובין שלא, ולא מפסיקים לעודד אותו גם כשהוא מחטיא זריקות ומאבד כדורים.

מתברר שהדברים האלה לא מפסיקים לרגש גם אחרי שעבר כל כך הרבה ב?17 שנות הקריירה שלו. "כשאני שומע 11 אלף איש קוראים בשמי או עומדים על רגליהם לכבודי, זה עושה לי צמרמורת. לא הייתי מחליף את זה בשביל שום דבר. גם עכשיו, כשאני רק מדבר על זה, אני מצטמרר. אני בר מזל, כי אני מקבל את התמיכה הזו גם כשאני משחק לא טוב או לא משחק בכלל. זה אחד הדברים העיקריים שדחפו אותי ועודדו אותי גם ברגעים הקשים. אפילו אוהדים של קבוצות יריבות עוצרים אותי ברחוב ואומרים מילה טובה. ביוון אין דברים כאלה. האמת היא שמרעיפים עלי אהבה יותר ממה שמגיע לי".

הרגע שבו חל מפנה בגישתו היה דווקא כשביקר עם הקבוצה בבית החולים שניידר. "חטפתי שם סטירה בפרצוף. פתאום אתה מבין עם אילו דברים הילדים האלה צריכים להתמודד, וכל מה שאתה חושב עליו מתגמד פתאום. זה הכניס אותי לפרופורציות. זה טוב להיות שאפתן ולנסות להגיע הכי רחוק בחיים, אבל צריך לדעת להעריך את מה שיש. צריך לקום בבוקר ולהגיד תודה, לחשוב כמה אנשים היו רוצים להתחלף איתך".

ביום שלישי הקרוב יחזור פפאלוקאס לאתונה, הפעם כשחקן מכבי. הוא וחבריו יגיעו באוטובוס ממוגן ובליווי משטרתי צמוד ל?OAKA, האולם הביתי של פנאתינייקוס, כשעל הפרק יעמוד הקרב הישיר על הכרטיס לפיינל פור בין אלופת אירופה מיוון לסגניתה הישראלית. כמי שמזוהה עם אולימפיאקוס פיראוס, יריבתה המושבעת של פאו, הוא לא בדיוק דמות אהודה בקרב 18 אלף האוהדים הירוקים שימלאו כל פינה באולם. בביקוריו הקודמים ב?OAKA הוא ספג קיתונות של גידופים. "בוא נגיד שיש לי מערכת יחסים מיוחדת עם האוהדים של פנאתינייקוס, בגלל שאני איש של אולימפיאקוס", הוא מחייך, ונזכר בגמר שבו שיחק בצסק"א נגד פאו ב?2007 באתונה - משחק שבמהלכו לא הפסיק הקהל לקלל אותו. "אני לא יודע מה יהיה בשבוע הבא, אבל ביקשתי מהאנשים הקרובים אלי לא לבוא. זה לא שאני חושש שיקרה להם משהו רע, אני פשוט רוצה להיות בפוקוס ולהתרכז רק במשחק. אני גם לא בטוח שיהיה לי הרבה זמן להיפגש איתם, כי לוח הזמנים צפוף מאוד".

פפאלוקאס אוהב את המדינה שלו ושמח על ההזדמנות להצטלם עם דגלה. הוא הבטיח שאם מכבי ת"א תעפיל לפיינל פור באיסטנבול, יארוז את הדגל היווני במזוודה ויתעטף בו אם הצהובים יזכו בגביע. קשה לדמיין סיטואציה סוריאליסטית יותר: שחקן יווני מקבוצה ישראלית חוגג עם הדגל שלו על אדמת טורקיה.

הוא גדל באתונה בשכונת אבלוקיפי, הסמוכה דווקא למגרש הכדורגל של פאו, "אבל מאז ומתמיד אהדתי את אולימפיאקוס. אולי זה בגלל שכולם מסביב אהדו את פנאתינייקוס, ואני רציתי להיות שונה". בקיץ 2001 קיבל הצעות משתי היריבות הגדולות של הכדורסל היווני - והלך בעקבות הלב לצד האדום. עונה אחת במדי אולימפיאקוס הספיקה לראשיה כדי להיפרד ממנו. הם חשבו שהוא לא מספיק טוב, ועל הצעד הזה הם מתחרטים עד היום. הרכז חתם בצסק"א ועלה לגדולה. רק בגיל 31, כשהוא מעבר לשיאו, שב לפיראוס.

מול רשימת ההישגים הבלתי נגמרת שלו - שבתוכה גם זכייה במדליית הכסף באליפות העולם עם הנבחרת - בולט בהיעדרו תואר משמעותי אחד: אליפות יוון. "אחרי שנפרדתי מצסק"א, חזרתי לאולימפיאקוס רק כדי להשלים את המשימה הגדולה שלא הגעתי אליה", הוא אומר. אלא שגם בשלוש השנים הבאות במדים האדומים (שבמהלכן שיתף פעולה בין היתר עם יותם הלפרין, ניקולה וויצ'יץ' וסופוקליס סחורצאניטיס), הוא לא הצליח ליטול את ההגמוניה מידי פאו, שזכתה ב?13 מ?14 האליפויות האחרונות.

את המשחק האחרון שלו נגד הירוקים הוא זוכר היטב: זה היה בגמר הפלייאוף היווני בעונה שעברה, ואולימפיאקוס כבר נגעה בניצחון החוץ, אבל דווקא הוא החטיא שתי זריקות עונשין קריטיות בדקה האחרונה וצפה ביריבה השנואה חוגגת עוד אליפות. "עד היום אני מאשים את עצמי במה שקרה שם. זה היה הפסד כואב במיוחד, ולקח לי זמן להתאושש ממנו. היו לי הרבה אכזבות בקריירה. למעשה, עד גיל 27 ידעתי בעיקר אכזבות, ובזכותן אני יודע להעריך את מה שכן השגתי. אין ספק שהעובדה שלא זכיתי באליפות המדינה שלי היא אחת האכזבות הקשות".

הרכז היווני מתגורר בהרצליה עם ארוסתו הדוגמנית ואסיליקי צקורה, מיס יוון ב?2003. השניים צפויים להתחתן בקיץ הקרוב ביוון, אבל תיאו לא מוכן להסגיר את המועד או את המקום. "אני רוצה חתונה שקטה", הוא מבהיר.

קצת קשה להאמין, אבל פפאלוקאס, מתברר, מפחד מטיסות. זה לא פשוט לכדורסלן בינלאומי, בעיקר לא לאחד שמשחק במכבי בעונה שבה קיימה עד כה לא פחות מ?21 משחקים בחו"ל במסגרת היורוליג והליגה האדריאטית. "זה עבר בסדר. ברוב הפעמים שטסנו היה מזג אוויר נוח ולא היו בעיות".

כשמכבי מתארחת בבתי מלון, מרבית השחקנים מתחלקים לצמדים - אבל פפאלוקאס ישן לבדו. "אני לא נוחר, פשוט אף אחד לא סובל אותי", הוא מתלוצץ. יש לו גם עם מי לדבר ביוונית, שותפו לקבוצה סחורצאניטיס. כשהשניים שיחקו יחד באולימפיאקוס, סופו סבל ממשקל יתר ומבעיות בריאותיות, הושעה פעמים רבות ונראה כמי שהקריירה שלו בדרך לאבדון. בת"א, בעיקר בעונה שעברה, התמונה היתה אחרת לגמרי. "סופו התבגר והפך למקצוען. המאמן בלאט והארגון כולו עוזרים לו מאוד ותומכים בו. גם באולימפיאקוס הוא קיבל תמיכה, אבל הלחץ עליו היה גדול וכבד מדי. יכול להיות שהוא עוד לא היה בשל. אנשים גדולי ממדים מתבגרים מאוחר יותר".

לפפאלוקאס חיבה עזה לכלבים. במשך שנים רבות גידל את פיראטיס, ובקיץ יתאחד איתו מחדש באתונה. לפני שנה גילה כמה כלבים עזובים ברחוב באתונה והחליט לאמץ שניים מהם. לאחר שעברו אילוף הם חברו אליו בחודש שעבר בישראל, והוא קרא להם בשמות הלקוחים מהמיתולוגיה היוונית: מורפיאס וקירקי.

"במהלך הקריירה זכיתי להכיר עולמות חדשים ותרבויות שונות. חייתי שש שנים במוסקבה, ותאמין לי - זה רק גרם לי להעריך את מזג האוויר הישראלי. אני נהנה ממנו בכל רגע. אני לא יוצא הרבה לבלות, כשיש לי זמן פנוי אני בעיקר בבית עם ואסיליקי או עם חברים שבאים לבקר. אני מטייל עם הכלבים בפארק הירקון. לפעמים אני יוצא לבתי קפה ולמסעדות טובות".

אז אתה בטח אוהב חומוס.

"איך ידעת? כן, מאוד. אני אוהב גם בשר ומאכלי ים. שמעתי שפתחו בת"א מסעדה יוונית ששמה ניקוס גאליס, שהיה אחד הכדורסלנים הגדולים שלנו. אני חייב לבקר שם".

כשמדברים על יוון - אי אפשר להתעלם מהמשבר הכלכלי הקשה שבו שרויה המדינה. פפאלוקאס מסתכל מהצד וכואב. "קשה לי לראות את העם שלי סובל. אין אפילו מי שיעזור לזקנים ולנזקקים. הכי כואב לי כשאני מדבר עם אחותי, סטודנטית בת 20, ואני מבין שהיא פשוט הפסיקה לחלום. כשהייתי בגילה רציתי לכבוש את העולם. זה בכלל לא משנה אם החלומות שלך מתגשמים, חשוב שהם יהיו שם ושיהיה לך על מה לחלום. לדור הצעיר ביוון אין אפילו את זה. מאז תחילת העונה הגעתי לאתונה רק לביקור של יום אחד, ערב השנה האזרחית החדשה, וממש ראיתי את העצב והייאוש על הפנים של האנשים. המשפחה שלי בסדר כי הצלחתי להרוויח כסף לאורך השנים ככדורסלן, ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בסיטואציה אחרת. אני רואה את החברים שלי, שנאלצו לשנות את כל אורח החיים שלהם".

אתה מאמין שהמצב שם יכול להשתנות?

"אנחנו צריכים לשנות את כל התרבות והמנטליות שלנו, שהובילו את יוון לסף פשיטת רגל. זה תהליך ארוך וקשה, שיכול לקחת שנות דור. הצעירים צריכים לקחת את הכוח לידיהם ולדרוש את מה שמגיע להם. שלא יהיו כמו הדור המבוגר יותר. אני לא חי חיים מפוארים ונוצצים. אני רוצה לעזור, וכמוני עוד לא מעט יוונים שחיים בחו"ל ויש להם אמצעים. עכשיו מנסים לארגן משהו מסודר בנושא הזה".

הגעתו של פפאלוקאס למכבי בקיץ החולף התקבלה בהפתעה מוחלטת. אתרי האינטרנט הריצו שמות של עשרות מועמדים, אבל איש לא צפה שהרכז המעוטר מיוון יהיה זה שינחת בנוקיה. "הכל נסגר בתוך יומיים, ולכן אף אחד לא הספיק להדליף את זה", הוא מסביר. "היתה לי הצעה גם מברצלונה, אבל אחרי שדיברתי עם בלאט בטלפון והוא הסביר לי מה הוא מצפה ממני, ההחלטה היתה קלה ופשוטה. כל כך נהניתי לשחק נגד מכבי לאורך כל השנים, שלא יכולתי לחכות לרגע שאשחק עבור מכבי".

למרות הרגעים הקשים שחווה עד כה, פפאלוקאס נתן משחק אחד גדול במדי מכבי - המשחק מול ז'לגיריס קובנה בת"א, שאותו היתה מכבי חייבת לנצח. דווקא בערב הגורלי הזה נקלעה הקבוצה לפיגור של 17 נקודות ברבע השני, ופפא הוזעק מהספסל כדי להציל את הצוללת הצהובה הטובעת. בפעם המי יודע כמה בחייו, הוא חולל מהפך.

אתה מאמין שמעכשיו דברים ייראו אחרת? חושב שנגד פאו תשחק יותר?

"בעוד חודשיים מישהו יזכור מי שיחק וכמה? אני אשמח לשחק יותר ולתרום כמה שאפשר, אבל הכי חשוב זה שננצח בשלושה מחמישה משחקים. אני רוצה להיות בפיינל פור, בשביל זה הגעתי למכבי. פעם לא הייתי מסוגל להירדם בלילה לפני משחק חשוב. הייתי מסתובב מצד לצד במיטה ומתהלך בבית. היום אני ישן טוב יותר. אני רוצה להאמין שזה בגלל שהתבגרתי, ולא שאיבדתי את הרעב".

הוא לא חושש מהמילה המאיימת על כל ספורטאי - פרישה. "אני יודע שאני מתקרב לפרישה, ויש לי כבר תוכניות. אהיה חייב לנוח כמה חודשים ולנקות את הראש, ואחר כך אני רואה את עצמי מאמן ילדים. ביום שלא אוכל לשחק ברמות הכי גבוהות ובקבוצות שרצות לכל התארים, אומר תודה ושלום לכדורסל. זה יכול לקרות בעוד שנה?שנתיים, וזה יכול לקרות אפילו בסוף העונה הזאת".