פרשת הבמבה האולימפית, שבה מכר הוועד האולימפי הישראלי את הקמע של הנבחרת לחברת אסם, עוררה תגובות נזעמות נגד "ההפרטה הבזויה". תמורת חופן של שקלים היו אמורים הספורטאים לייצג את ישראל בחסות חטיף במבה.
זו היתה החלטה מוזרה, וטוב שבוועד האולימפי התעשתו וביטלו אותה. אף שהפרשה הסתיימה די במהירות, אני עדיין מבקש לנצל את הדיון כדי להגן על ההפרטה. כי יש כמה סוגי הפרטות. רעות, כמו במקרה הבמבה, וטובות - ואין לכרוך אותן יחד.
בתהליך הפרטה המדינה מוכרת נכסים שלה ומעבירה אותם לידיים פרטיות. התהליך הזה מתבצע בעשורים האחרונים בקצב גובר והולך. בדרך כלל ההפרטה משביחה את הניהול של החברה.
אלא שהפרטה יכולה להתבצע גם בצורה לא נכונה, כמו הפרטות מהירות בתנאי חירום, בלי לבדוק את זהות הרוכשים, או החלטות מיותרות כמו במקרה הבמבה. תהליכי הפרטה שאינם תורמים לתחרות בשוק החופשי - הם פשוט לא ראויים. כך, למשל, אם מחר תמכור המדינה את חברת החשמל, נניח דרך הבורסה, בלי לייצר לה תחרות של ממש, זו תהיה בכייה לדורות.
תהליך דומה נעשה בעבר בבנק לאומי. המדינה, בעלת הבית, מכרה את גרעין השליטה לידיים פרטיות, והתהליך לא הצליח. המדינה פשוט מכרה עוד ועוד ממניותיה בשוק ההון, וכיום המסלול המסתמן לתיקון המצב הוא הפיכת הבנק לנטול גרעין שליטה. זה עשוי להיות מודל מעניין משום שבהחלט ייתכן שבעלי מניות אנונימיים ינהלו את הבנק בצורה איכותית.
ההפרטה עובדת, רק צריך לבצע אותה נכון
בעניין הוועד האולימפי, לא מדובר בהפרטה לעידוד תחרות. הוועד מכר את סמל הנבחרת לחברה מסחרית תמורת כסף. המשמעויות של מכירת סמל, ויהיה המחיר אשר יהיה, הכעיסו את הציבור, ובצדק. זו לא הפרטה. אין פה מתן אפשרות לתחרות שתקל את המחיר לצרכן. זו היתה לכל היותר החלטה לא רגישה של עסקנים.
לכן מה שחשוב לזכור מהפרשה הזאת לאחר שהתבצע תיקון הוא שלא כל דבר ראוי לתואר "הפרטה". הרעיון שמאחורי תהליך ההפרטות הוא טוב. ההפרטה עובדת. נקודה. רק צריך לבצע אותה נכון ובתהליך ראוי.
תחרות היא הדבר הטוב ביותר לכיס של הצרכן, וצריך לחזור ולהזכיר את זה.
אבל זה לא אומר שצריך להפריט כל סמל לאומי. זו לא אמורה להיות הפרטה.