אין ארוחות חינם ואין חינוך חינם - בייחוד לא בישראל שבה החינוך יקר מאוד (תקציב משרד החינוך, השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון, הוא 36 מיליארד שקלים, כ-20 אלף שקלים לתלמיד) וגם גרוע (ראו תוצאות מבחני פיזה). אנחנו משלמים בעד חינוך "חינם" פעמיים, פעם במיסים גבוהים ופעם בהוצאה גבוהה נוספת על שיעורים פרטיים.
המבטיחים לציבור "חינוך חינם" מטעים אותו ומשלים את עצמם. שאם לא כן קשה להבין מדוע לוקחים מערכת מוצלחת של גני ילדים פרטיים, והורסים אותה כדי להקים בהוצאה של מיליארדים מערכת בפיקוח המונופול הממשלתי הכושל בחינוך. מדוע לא להשתמש בתשתית הקיימת ובכוח האדם המיומן ולהקל על ההורים לשלם בעדם?
שאלו כל ישראלי מאין יש לו זיכרונות נעימים יותר: מגן הילדים, הפרטי לרוב, או מבית הספר הממשלתי. התשובה ידועה. ובכל זאת, שר החינוך נלחם בחינוך הפרטי מפני "שאין להורים זכות להקים מוסדות חינוך עצמאיים בכסף שלי". לגירסתו, אין להורים זכות להשתמש בכספי המיסים שהם משלמים כרצונם.
החינוך הפרטי, גם בגימנסיות, הגיע בעבר להישגים יפים בארץ. אסור שראש הממשלה, המאמין בתחרות, יסכים להרס חינוך פרטי, תחרותי ומוצלח בגני הילדים כדי להחליפו בהוצאה מיותרת על מונופול ממשלתי כושל שיגרום נזק רב להתפתחות ילדי הגן. האומנם זקוקים אנו לעול מיסים נוסף שיוטל על הציבור הנאנק כבר תחת עול מיסים כבד המאפשר בזבוז רב? לעוד פוליטיזציה של מערכת ציבורית שהיתה נקייה יחסית מפוליטיקה? להרס נוסף של היוזמה החופשית ולהרחבת המונופול הכושל של החינוך הממשלתי? האם המלחמה האמיצה שראש הממשלה מנהל נגד הריכוזיות צריכה להיעצר כשמדובר במונופול ממשלתי כושל הגורם לילדי ישראל לפגר אחרי ילדי קרואטיה ודובאי? האם הכללת ילדים בגילי שלוש וארבע, הגילים הקריטיים שבהם אישיותם מתעצבת, במערכת החינוך הכושלת תיטיב עימם? גם את החטיף פסק זמן כבר קשה למכור במחיר מופקע, האם יהיה אפשר למכור כך חינוך כושל לעד?
ז'בוטינסקי מתהפך בקברו
גני הילדים הקיימים מוצלחים יחסית מפני שאינם ממשלתיים, כלומר אינם נתונים למניפולציות ולאילוצים פוליטיים. ההורים בוחרים מהם את המתאימים יותר לילדיהם, והגננות שחייבות להתחרות בגנים אחרים, מתאמצות לספק את צורכי הילדים וההורים. כך נוצרת תחרות בריאה ובונה בין הגנים, והתוצאות מדברות בעד עצמן.
אפשר לקחת דוגמה מ"תוכנית השוברים" בחינוך, תוכנית שיש לה הישגים כל כך מצוינים במדינה שאנו תמיד רוצים להידמות אליה - שבדיה. בתוכנית השוברים, הכסף שמשרד החינוך מקציב לכל תלמיד ניתן להורים כשובר שבעזרתו הם יכולים ל"רכוש" חינוך בלבד. הם יכולים לבחור לאיזה בית ספר לשלוח את ילדיהם, וכך נוצרת תחרות על תלמידים בין בתי הספר הממריצה מצוינות וגיוון, וכן מעודדת כניסת יזמים חינוכיים למערכת החינוכית.
בתי הספר חייבים לקבל כל תלמיד. אם יש יותר מדי מועמדים, הבחירה מתבצעת בהגרלה. אין אפליה. אפשר "להפלות" לטובה רק את המוחלשים, להגדיל את סכום השובר באזורים שבהם רמת ההכנסה של ההורים נמוכה כדי שתקציב החינוך שלהם יהיה גדול יותר ויאפשר למשוך מורים טובים.
הביורוקרטים של משרד החינוך אינם יודעים טוב יותר מה הילדים צריכים, בדיוק כשם ש"המומחים" אינם יודעים טוב יותר מההורים מה טוב לילדיהם. "המומחים" החדירו הרבה אופנות מזיקות לבתי הספר, שלקח שנים לתקנן (ה"בדידים" במתמטיקה, לימוד הקריאה בתבניות), והביורוקרטיה חונקת את מערכת החינוך המנופחת. מוטב להכניס לחינוך יזמות, חדשנות ותחרות בריאה המובילות להצטיינות בכל תחום. ז'בוטינסקי, ליברל אמיתי שדגל ביוזמה פרטית ובממשלה מוגבלת, מתהפך בקברו.