אסור לנוח על זרי הדפנה

בהיפתח מלחמת לבנון ב-1982 האזנתי עם מורי ההיסטוריון שמואל אטינגר לידיעה הדרמטית כי צה"ל פיתח פטנט להשמיד את סוללות טילי הקרקע-אוויר של סוריה. הוא נרשם ע"ש זוכי פרס חיל האוויר אביאם סלע, יצחק בן ישראל, צבי לפידות ומנחם קראוס. הם בנו את המערכת בעקבות הפגיעות הרבות של טילי קרקע-אוויר במטוסי צה"ל במלחמות ההתשה (1970) ויום הכיפורים .(1973) האומה צהלה, אך פרופ' אטינגר שיגר מבט מסויג. עליך להבין, אמר, שחשפנו סוד חשוב כדי להשיג מטרה בינונית בחשיבותה. איבדנו את יתרון ההפתעה. הסורים והרוסים ילמדו מה סוד ההצלחה הישראלית כדי לנטרלה בעתיד במלחמה הגדולה באמת. נזכרתי בשיחה למקרא הידיעות המשמחות על הצלחת כיפת הברזל. היא מרשימה, אבל כל בר דעת מבין כי בימים אלה מתכנסים מהנדסים וטכנאים ופיזיקאים במוסקבה ובטהרן לפענח את הצופן שלה. בסיבובים הבאים ינסו להציג בזירה אנטי-הצלחה להצלחה הנוכחית, וכפי שאמר לי אמש אחד מבכירי המפתחים של חה"א, על צה"ל להגיע למערכה העתידית עם אנטי-הצלחה לאנטי-הצלחה להצלחה הנוכחית. במילים לא מדעיות ולא קרביות - אסור לנוח על זרי הדפנה. זה הלקח החשוב כמו גם חיזוק התביעה להרבות בסוללות כיפת ברזל, ולא להזדרז לחלק היתרים למכירתן (אפילו בדגמיהן הישנים) למדינות שונות.


לא רק כיפת ברזל אפשרה לסיים את סיבוב הקרבות בהישג חד-משמעי אף שהפלשתינים שיגרו יותר רקטות מכל מה שידעו יישובי ישראל בעבר. חיל האוויר תקף באורח כירורגי, ואכן רוב מכריע מבין ההרוגים הפלשתינים הם טרוריסטים פעילים, ורק עזות המצח של רג'פ טאיפ ארדואן מאפשרת לו להאשים את ישראל בטבח.

הסיבוב הנוכחי הסתיים בהצלחה. היה מוצלח מקודמיו. מידתי ונחוש ולא מבוהל. כולם יכלו להתברך בו, בנימין נתניהו ואהוד ברק ובני גנץ שירדו לשטח, ועמיר פרץ שסנט בממסד הצבאי (דן חלוץ, גבי אשכנזי ודן הראל) שהתנגדו לכיפת הברזל, אך הוא לא שמע בקולם. להצלחה אבות רבים. טוב שכך, או טבעי שכך.


המחבלים בעזה ייאלצו עתה לחשב היטב את מהלכיהם ולא להמשיך בטפטוף פצצות המרגמה לעבר ישראל כפי שעשו אמש (12 במספר) לאחר הפסקת האש. כן גם נפילת הגראד בנתיבות, שנועדה לחזק את רוח הנכאים של הג'יהאד האיסלאמי, שבפועל הפסיד במערכה. להערכתי זה מחייב תגובה. אין כלל שהמטח האחרון חייב לצאת מעזה, ולא אליה. חמאס גם יידרש לקבוע את גבולות חופש הפעולה שהוא נוטל לעצמו ומעניק לג'יהאד האיסלאמי. ההישג הישראלי לא שינה את יעדי הצדדים ולא הוריד את גובה הלהבות של הטרור, אבל גם המחבלים החשים עלבון נוכח תבוסתם יודעים כי הזהירות יפה להם.

הם מפיצים עתה את הכזב כאילו ישראל התחייבה לחדול מסיכולים ממוקדים. אם זה נחוץ להם כלפי קהלם הנבוך בעזה - אהלן וסהלן. אבל בפועל? לא ולא.