"אבא שלי, שהיה דייר בבית האבות הזה, נפטר לפני שבועיים. בגללו הגעתי להתנדב פה עם הכלבה שלי, ונמשיך להגיע בזכות האנשים שכאן", מספר רוני סרולוביץ', המתנדב כבר שלוש שנים עם כלבת הלברדור שלו תות בת השש במסגרת פרויקט "כלבי ליטוף" בבית האבות "נוף הקריות" בקריית ביאליק. רוני ותות הם שניים מתוך כ-200 מתנדבים נוספים הרשומים לפרויקט ייחודי זה בכל רחבי הארץ.
מגע וליטוף בשעה קשה
"כלבי ליטוף" הוא פרויקט של ג'וינט-אשל, שהיא אגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל ומופעלת על על ידי ארגון הג'וינט הישראלי, הפועל לטובת אוכלוסיות חלשות. מתנדבי הפרויקט מגיעים, בדרך כלל פעם בשבוע, לבתי האבות, מרכזי יום ובתי חולים גריאטריים עם כלביהם על מנת שהדיירים יוכלו ללטפם, לשחק איתם ולהאכילם.
המגע והליטוף של הכלב חשוב מאוד במחלקות הסיעודיות, שם הדיירים מוגבלים בתזוזה, אך הוא נחוץ לעתים גם בסיטואציה הלא מוכרת והמטלטלת של מעבר לבית מוגן. "פתאום באמצע החיים אתה נשלף מהבית שלך", מסבירה אירית, רכזת התרבות במרכז הגריאטרי הציבורי "גיל-עד" בתל השומר, המשתתף בפרויקט, "החיים הם לא מה שהכרת, אתה חי לפעמים עם עוד אדם בחדר, ומטופל במקום שיש בו נהלים שלא אתה קובע. זו יכולה להיות חתיכת משבר. המאושרים הם אלו שמצליחים לקבל את השינוי".
"בזמן שהכלבים פה, אני מרגישה שהם שלי"
פאולה קיסלר (70), ניצולת שואה שעלתה לפני כ-50 שנה מרומניה, היא אחת מדיירי בית האבות גיל-עד שצלחה את המעבר בצורה טובה, ומחכה בכל שבוע למתנדבים ולכלביהם, שיכניסו קצת אקשן לבית האבות. כשהיא מתארת את התחושות שמעורר בה המפגש עם הכלבים, היא מניחה את שתי ידיה על לבה ואומרת בהחלטיות: "למי שאין לב, לא אוהב כלב". כעבור עשר דקות מגיעים בני הזוג גלית ושלומי מסלטי, ואיתם שני כלבי מלטז ננסיים, טופי ושנוז, אחים בני שבעה חודשים, המגיעים לבית האבות בכל יום שישי בחצי השנה האחרונה. פאולה לא מתאפקת, ומרימה את שנוז על הידיים. "זה כיף לא נורמלי", היא אומרת, "הכלבים יודעים שאני רוצה אותם. בזמן שהם פה אני מרגישה שהם שלי".
"אני מאוהבת בפאולה", אומרת גלית. "אנחנו יכולות לשבת ולדבר שעות על המשפחה שלה ושלי ועל הכלבים". גלית ושלומי הגיעו לפרויקט במקרה לאחר שנתקלו בלינק לאתר של ג'וינט-אשל. הם התקשרו והגיעו לביקור בבית האבות, שכלל סיור במחלקות השונות ופגישה עם מדריכה מטעם הפרויקט. "הבן שלנו ים בן ה-11 מגיע איתנו לפעמים, ולכן היה לנו חשוב להתנדב במחלקה שניתן לתקשר בה עם האנשים. ההתנדבות הזו היא בעיקר בשבילנו והיא עושה לנו ממש טוב, הכלבים זה רק תירוץ".
המחלקה בינתיים נותרת אדישה יחסית לזוג הננסיים הלבנים, אבל אירית מסבירה שפעמים רבות אי אפשר לראות את השפעת הביקור בו במקום. "ההרגשה הזו, שיש לפעולה שלי בעולם משמעות, שיש מישהו קטן ממני ותלותי שאני מלטף ומחבק, היא היפוך תפקידים עבור הדיירים. הם הופכים להיות המטפלים, והמפגש עם המתנדבים נותן להם הרגשה טובה".
אין צורך בשום הכשרה
הכלבים שבפרויקט אמנם לובשים לצווארם בנדנה עם סמל הארגון, אך בניגוד לכלבי גישוש ונחייה, אינם עוברים הכשרה מעשית או נמדדים על פי הגזע שלהם, אלא רק על פי אופיים. "שתי הדרישות העיקריות שלנו מבעלי הכלבים הן שהכלב יהיה בעל אופי רגוע ושיאהב אנשים ושיהיה מחוסן בכל החיסונים", מסבירה ליזה אמויאל, מנהלת תוכניות בשילוב חיות מחמד בג'וינט-אשל, שהקימה את פרויקט "כלבי ליטוף".
מתנדבי הארגון לעומת זאת פוגשים בביקורם הראשון בבית האבות מדריכה מטעם הארגון המלווה אותם, ובמהלך השנה הם מוזמנים להשתתף בסדנאות בנושא אילוף ותרפיה באמצעות חיות. בחודשים הקרובים מתחיל הארגון לשתף פעולה עם העמותות לרווחת בעלי חיים, שמתנדבים מטעמן יוכשרו להדריך את מתנדבי "כלבי ליטוף". בתמורה ג'וינט-אשל יתגמל את העמותות, ובכך הרווח ההתנדבותי יהיה כפול.
מתגעגעים לכלבים שהיו להם בעבר
בשנים האחרונות התרחב מקומם של בעלי חיים ככלי טיפולי בקרב אוכלוסיות שונות, והוכח כי הוא יעיל בשיפור הביטחון העצמי, תחושת האחריות וגם בשיפור יכולות פיזיות. סוזי, אחת מהדיירות בבית האבות "נוף הקריות", מתקשה לדבר, אך רוני סרולוביץ' המתנדב מספר כי כמה חודשים קודם לכן היא הצליחה להזיז את ידה השמאלית המשותקת כשניסתה להאכיל את תות בביסקוויט שנתן לה, מה שגרם לו ולה סיפוק רב.
למרבה הצער חלק מהדיירים בבתי האבות נאלצו לוותר על כלביהם האהובים עם המעבר לדיור המוגן, כך שהכלבים שמגיעים לבקרם מעלים לפעמים זכרונות של בית וגעגועים. ג'ניה, דיירת נוספת בבית האבות, שולחת אותנו לחדרה המטופח, שעל קירותיו ציורים של כלבה האהוב ביזארה, שצייר בעלה שנפטר. כשהמרפאה בעיסוק שואלת אותה ברוסית אם היא מתגעגעת לביזארה, היא עונה בשקט, "מאוד". ג'וזפה, דיירת במחלקה לתשושי נפש בבית האבות "אליסיה" בירושלים, מסבירה שהביקור של הכלבים מקל עליה ולו רק לשעה קלה. "זה מרגיש כמו להיות בבית עם המשפחה, הכלבים כל כך רכים וחמודים", היא אומרת ושואלת, "את חושבת שתוכלו להשאיר אצלי את הכלב רק ללילה אחד?".
בינתיים במחלקה מסתובב גם ג'וי, כלב שועלי בן שש, שנוהג להתיישב על כסאות לצד הדיירים ולהמתין ליד המלטפת. אסנת מעוז ינקו, אחראית על תחום החינוך ב"חי בר" בקריית מוצקין, אימצה את ג'וי לפני כשלוש שנים ב"צער בעלי חיים חיפה" כשהוא סובל מטראומה. "הוא מפחד מדוברי רוסית", היא מסבירה, "לפי הערכתנו, הוא גודל על ידי אנשים מבוגרים, כך שהחיבור שלו אליהם הוא יותר קל וטבעי מאשר לילדים". ג'וי, שמבקר במחלקה כבר שנה וחצי, הוא כלב מאוד שקט ורגוע, אך אסנת מספרת שדבר אחד יכול להוציא אותו מהאדישות, וזה הצ'ופר שהוא מקבל בסוף כל מפגש. אסנת מחייכת ומסבירה, "אני וג'וי מאוד אוהבים לבוא לפה. כשאני מראה לו את הבנדנה, הוא מאוד שמח, בעיקר בגלל חתיכת הבשר שהמטפלות שומרות לו ונותנות לו בסוף היום. פעם אחת הוא לא קיבל אותה, והסתובב במחלקה בהלם".
מגייסים מתנדבים
כל המתנדבים בארגון הם אנשים עסוקים ו/או בעלי משפחות, ובכל זאת בחרו להתנדב עם אוכלוסיה מבוגרת ולצרף אליהם את חברם הטוב. "ההתנדבות המשותפת עם הכלבים מחזקת את מערכת היחסים במשפחה. הקשר בין הכלב לבעלים שלו מתחזק וגם הקשר של הכלב עם אנשים. יש מקרים של כלבים בעלי אופי סגור שההתנדבות והמפגש עם אנשים חיזקה אותם וגרמה להם להיפתח", מספרת אמויאל.
בימים אלה מתקיימת פעילות הארגון בכ-200 בתי אבות, מחלקות סיעודיות ומרכזי יום בישראל, כאשר המטרה היא לגייס עוד מתנדבים בכל הגילאים, שיספקו רגעי אושר קטנים לאחת האוכלוסיות החלשות בישראל. במקביל פועל בשנים האחרונות מוקד תמיכה הנקרא "חברים בעת זקנה", שמטרתו מתן עזרה לקשישים בקהילה המתקשים בטיפול בחיות המחמד שלהם.
להצטרפות לפרויקט "כלבי ליטוף": פנו לליזה אמויאל, מנהלת הפרויקט, במייל: lizaa@jdc.org.il או בטלפון: 02-6557134.
להצטרפות ולפרטים נוספים בנוגע לפרויקט"חברים בעת זקנה": 1700-700-204.