"זה היה נאום בחירות", היו שאמרו אחרי דברי אובאמה בוועידת איפא"ק. נו, אז מה? גם כשטרומן הכיר במדינת ישראל, הוא שעה לעצת עוזרו-יועצו קלרק קליפורד בין השאר מפני ש-1948 היתה שנת בחירות. אמנם נאומו של אובאמה כלל נקודות חשובות, ולפחות להלכה, מחייבות בנושא האיראני - אך לא בכך נדון היום, אלא בהשלכות הפנים-פוליטיות. גם על נאומו של נתניהו לא נתעכב כאן, פרט לדבריו בעניין אושוויץ (גם אבא אבן, כזכור, הזכיר את אושוויץ כדי להמחיש את הסכנה שבחזרה לקווי 67').
נתניהו ספג גל של ביקורת על הדוגמה שנתן, אך הדגש שלו לא היה על ההשוואה בין אושוויץ לגרעין האיראני. הוא דיבר על התגובה של ממשל רוזוולט, שסירב להיעתר לדרישת הקונגרס היהודי העולמי שחיל האוויר האמריקני יפציץ את מחנה ההשמדה ואת הדרכים המובילות אליו בנימוק ש"זה יקצין את הגרמנים עוד יותר". מובן שמאז השתנו דברים רבים: ישראל אינה הקונגרס היהודי העולמי (וכפי שהיה אפשר להיווכח מתגובותיהם של 14 אלף הנציגים באולם הוועידה, אין דומים יהודי אמריקה של אז ליהדות אמריקה של היום - ואף פוליטיקאי אמריקני לא יתעלם מכך).
אובאמה אינו רוצה מלחמה, נקודה. הוא אפילו אינו רוצה להגיע למצב שיצטרך להכריע בדבר. מבחינתו, עדיף כמעט כל תסריט שיש בו כדי לשכנע, כולל את עצמו, שאפשר להגיע לעצירת השעטה האיראנית לגרעין בדרכים דיפלומטיות או כלכליות - הגם, כפי שאפשר להניח, שהוא ער לעובדה שטהרן עלולה לנצל את ההפוגה הדיפלומטית להמשך מאמציה הגרעיניים.
יש לשער שהוא אינו מתעלם מכך שפרק הזמן של השיחות עלול לבטל בפועל את האפשרות לפעול צבאית, בין שארה"ב היא שתצא לפעולה ובין שתהא זו ישראל. בינתיים אנשיו ממשיכים לצאת בהצהרות, לעיתים סותרות: פעם בכיוון של נחרצות מלחמתית ופעם בנימה של שלום עלי אדמות. הדברים מופנים לא רק לאיראנים (ולישראלים), אלא לציבור האמריקני וליריביו הרפובליקנים. אך מסתבר שרוב הציבור האמריקני אינו מרוצה מטיפולו של אובאמה באיום בגרעין האיראני.
הכל תלוי בכלכלה
"התבונה המקובלת" בעולם הפוליטי האמריקני היא, כידוע, שמה שיקבע את תוצאות הבחירות טמון בכלכלה, ומבחינה זו, אף שהשיפור הוא מזערי - העקומה בגרף נוטה כלפי מעלה. ברם, בסקר חדש 59 אחוזים מהציבור נתנו לאובאמה ציון שלילי, וגם בנושא הכלכלי הוא נמצא בנחיתות מול רומני (בהפרש של שני אחוזים).
נוסף על כך, ההנחה ולפיה הכל תלוי בכלכלה, עלולה להתערער אם בשמונת החודשים שנותרו עד הבחירות יתרחש אירוע או תהיה התפתחות שלילית בתחום מדיניות החוץ, למשל בעניין איראן ובעניין אפגניסטן. מבחינה זאת עומד הנשיא בפני דילמה: אם יתמיד במתווה ההידברות עם טהרן וישיג את מטרתו, הדבר יעניק לו יתרון על יריביו בבחירות. אך הוא מבין שאם יתברר שהאיראנים שיטו בו ועברו את הדרך לפצצה במסווה של "הידברות", הכישלון יירשם לחובתו. את החשבון יגבו הרפובליקנים.
כל זאת, כשהציבור האמריקני ממילא חצוי בין התומכים בפעולה צבאית בתנאים מסוימים ובין המתנגדים לה יהיה אשר יהיה. לזאת יש להוסיף את הההשפעה שיש למשבר עם איראן על מחירי הדלק, גורם מרכזי בכל מערכת בחירות; האם הבוחר יעשה את חשבון הכיס המיידי או את השיקול לטווח ארוך, כלומר שדווקא חיסול האיום האיראני עשוי להביא להספקה קבועה וממושכת של נפט במחירים סבירים? בכל העניינים האלה עומד הנשיא לפני ברירות לא פשוטות. אפילו האופציה המועדפת מבחינתו של סנקציות "חונקות", כולל אמברגו של ממש על כל תנועה אפשרית של סחורות ושל אנשים, כפי שמציע הסנטור קרל לוין, יו"ר ועדת הסנאט לשירותים המזוינים, אינה פשוטה מבחינת השלכותיה הפוליטיות. האם יקבל החלטות נחרצות או שמא יעדיף ללכת בין הטיפות עד לבחירות?