ההסלמה בדרום: יש פיל בחדר

זה כאילו "באוויר", אבל אף אחד לא ממש מדבר על זה. יוצאים מנקודת הנחה שזה "מובן מאליו", אבל שוכחים שמה ש"מובן מאליו" בעיני אחדים, יכול להיות אפלה מוחלטת בעיני אחרים. אז הגיע הזמן, כשאנו נכנסים ליום הרביעי של הלחימה, שנתייחס כולנו לפיל שבחדר. ואל תטעו, כמו שאומר הביטוי המקסים באנגלית – There’s an elephant in the room.

אנחנו התחלנו את הסבב האלים הזה עם עזה. ישראל עשתה את זה ביום שישי, כשחיסלה איש שהגיע לו למות – והרוויח את הרצח שלו ביושר. מחבל עם דם על הידיים, ללא ספק. מזכ"ל ארגון טרור מסוכן, שבימים האחרונים גם תכנן, כפי שנטען, להעמיס על ידיו עוד דם, בדמות פיגוע נוסף נגד מטרות ישראליות. ובכל זאת, יש התחלה לפסקה הזו - כמו לסבב האלים הזה – "אנחנו התחלנו את הסבב האלים הזה". הנה נחשף לו טפח ראשון של הפיל שבחדר.

שנית, אנחנו אלה שמסרבים לסיים את הסבב האלים הזה. חמאס, שישראל מצליחה לגרום לו, בתבונתה הרבה, להיראות כמו "המבוגר האחראי" – הוא זה שמחפש רגיעה, בעוד שישראל, "הווילה בג'ונגל", מסרבת בתוקף לכל ניסיון הידברות או הגעה לרגיעה, וגם אם אין זה המצב – היא בהחלט עשויה להצטייר כגורם התוקפני, לעומת חמאס. מגדילה ישראל לעשות זאת כשגורמים בכירים בה מצהירים שפשוט "לא שמעו על מהלך להידברות". הם מצהירים זאת שעה שמתפרסמים כבר יומיים דיווחים על שיחות שמנהלים נציגי חמאס בקהיר. גם אם נציגי חמאס משקרים, ולא מתנהלות שיחות – מובן הדבר שמדובר בניסיון להושיט יד. ישראל, מצדה, זורקת אותו מכל המדרגות. הנה, הפיל כבר חשוף כאן, כמעט כולו.

זה לא שאנחנו מסרבים לרגיעה בתנאים מסוימים – אנחנו פשוט מתכחשים לה לחלוטין. צריך להיזהר כמו מאש מהלוקשים שמאכילים אותנו "הגורמים הצבאיים". אותם גורמים שאתמול בערב מכרו לתקשורת (ודרכה לציבור) ש"לא מנהלים משא ומתן עם ארגוני טרור". מעבר לטענה הבסיסית, שמשא ומתן לשלום רצוי לנהל בעיקר עם מי שרוצה במותך, ולא עם חבריך, ישנן גם עובדות שמצביעות על כך שכבר דיברנו עם ארגוני טרור – הודנות ורגיעות של ממש כבר השגנו בהסכמה כזו או אחרת, כזו שלא מצריכה מאיתנו ללחוץ את ידיהם המגואלות בדם של אחמד ג'עברי וחאלד משעל. כבר השגנו הודנות בעבר – עם אותם ארגוני הטרור. הנה הוא הפיל, במלוא הדרו.

כפי שנפתחו דברים אלה, אין להטיל ספק – הם יורים על ילדים ואזרחים, ואנחנו פוגעים (או לפחות משתדלים, ואין בכך טיפה של ציניות) ומחסלים מחבלים שמגיע להם למות. בכל זאת, כעת משנחשף הפיל – ראוי שנברך אותו לשלום, ונתייחס אליו. רצוי שנשים את הדברים על השולחן: אנחנו התחלנו את הסבב האלים הזה, ואנחנו אלה שמסרבים כעת לסיים אותו, ודווקא כשידנו על העליונה.

עכשיו, לכאורה, הכול על השולחן. גם אם זה צפוף, מחניק ולא היגייני – אפשר לחיות יחד עם פיל בחדר, כל עוד התייחסנו אליו. יש "כיפת ברזל", שמזקיפה את הקומה הלאומית, בינתיים אין קורבנות בצד הישראלי, ולכן לאף-אחד-לא-באמת-אכפת שיש מיליון ישראלים תחת איום רקטי שחיים במקלטים. גם לאף אחד לא אכפת, כנראה, שבימים האחרונים אנחנו משפרים, כפי שנכתב לעיל, את התדמית הציבורית של חמאס, ארגון טרור מסוכן ואלים, כגורם "מרוסן" ו-"שפוי", בעוד אנחנו מצטיירים כגורם הפרובוקטיבי. אלא שרצוי לזכור שמעבר לשני החסרונות הללו, בסירוב לרגיעה יש חסרון אחד שלישי, שרק ציבור עם זיכרון קצר כישראלים יכול שלא לשים לב אליו.

כל מהמר מתחיל יודע שלפעמים, כשאתה מוביל, ואתה מרגיש "חם", אתה גם צריך לדעת לפרוש – ולפדות את הרווחים שצברת. סיכום היום השלישי בסבב הנוכחי, מראה שישראל הצליחה בחיסול אחד איכותי במיוחד, הצליחה להרוג עוד כמעט 20 מחבלים, הוכיחה את עליונות "כיפת ברזל" מול ארגוני הטרור, עם אפס הרוגים בצד הישראלים וכמות נפגעים מינימלית. ללא ספק – מרשים. אם היא תרצה להמשיך ולמשוך את המומנטום, הוא עוד עלול להפנות לה עורף – שכן למרות יעילותה של "כיפת ברזל", היא לא אבסולוטית – והמחיר עוד יגיע. לא זו בלבד - הלגיטימציה הבינלאומית יכולה אף היא להיפגע אם ישראל תמשיך בשלה. אם היא תחליט להמשיך ולשחק את המשחק הזה עוד שלושה-ארבעה ימים, יכול להיות שהתוצאה הסופית של הסבב הזה, מבחינתה של ישראל, תהיה שונה בתכלית.

לא מאמינים? תשאלו את אהוד אולמרט, דן חלוץ, ציפי לבני ועמיר פרץ, שהתעקשו בטרם כניסת הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה ב-2006 להרוויח הישג מבצעי אחרון, החלטה שעלתה בתוצאות האיומות של מבצע "שינוי כיוון 11" בקרב הסלוקי – קרב שתוצאותיו היו טראומטיות במיוחד, בדמות שבעה הרוגים ומכה מתחת לחגורה עבור לוחמי השריון. לפעמים גם צריך לדעת לפרוש, בטרם יצא הפיל משליטה. כי גם אם אנחנו צודקים, וגם אם אנחנו מובילים, ואולי דווקא בשל כך – תסמכו על ההיסטוריה, הפיל עוד ישתולל.