בימים האחרונים נכתבות ונשמעות פרשנויות שונות על המפגש בארה"ב. רוב הפרשנויות הן דברי הבל. המלחמה באיראן מתנהלת כבר כרגע, אבל באמצעים שונים. תקיפה מהאוויר היא רק אחד האמצעים. הסנקציות הכלכליות, לצד פעולות חשאיות נגד אתרי גרעין באיראן, הן עוד דרך בסל האמצעים שבהם משתמשים הלוחמים בגרעין האיראני. מרכיב משלים הוא המרכיב הפסיכולוגי שאמור להרתיע את האיראנים, והצלחתו, נוסף על האמצעים האחרים, עשויה לייתר את המתקפה מהאוויר.
מתוך היכרותי את מנהלי המלחמה מטעם מדינת ישראל, נתניהו וברק, אני יכול לומר בוודאות שהמלחמה מנוהלת בתחכום רב. זהו תשבץ מורכב שמדי פעם צף מתוכו ריבוע אחד, בלתי מובן, שרק מתכנני התשבץ יודעים את מיקומו במרקם המהלכים שמתבצעים. גם המהלך הפסיכולוגי מצטיין במורכבות גבוהה. איני מאמין שמי מהפרשנים הוא שותף סוד למהלכים המתבצעים ולתוכנית המערכה. לכן כל פרשנות שנשענת רק על הישגי נתניהו במפגשים בארה"ב, ולחלופין על "צאתו בידיים ריקות", היא פרשנות חובבנית, שחלקה נובע מאינטרסים פוליטיים.
אנחנו נמצאים במלחמה על עצם קיומנו
המלחמה נגד איראן כבר מתנהלת. רובנו אינו מכיר את מהלכיה, וטוב שכך. המרכיב הפסיכולוגי הוא אולי החשוב ביותר. גם האמריקנים יודעים זאת, והם נזהרים מלייצר רושם ולפיו הם ימנעו מאיתנו את אופציית המתקפה האווירית. נראה לפי ההצהרות כי אם נתקוף ונסבול נזק - האמריקנים יסייעו לנו להחזיק מעמד, ודי בכך. על התקשורת לתת למנהיגינו, יחד עם נשיא ארה"ב, לנהל את המלחמה, על כל מרכיביה, בלי להזיק בדברי הבל.
אם רוב התקשורת תתאחד בהתבטאויות נגד מהלך אווירי, הצד האיראני עלול לחשוב שראש הממשלה ושר הביטחון יירתעו ממבצע - והאיראנים רק יתחזקו ברצונם להמשיך במהלכים הגרעיניים. דווקא אז לא תיוותר בידינו ברירה אלא ללכת על מהלך אווירי. לכן אני קורא לפרשני ישראל להבין שאנחנו במלחמה על עצם קיומנו. המלחמה כבר החלה - בואו נזנח אג'נדות אישיות ופוליטיות בדיון עליה. המשכיל בעת ההיא יידום.