באמצע שנת 1949, החלו לדון בצמרת מערכת הביטחון על האפשרות של קיצוץ, או אפילו עצירת גיוס הנשים לצה"ל. לאור כוונות אלו, החליטה מפקדת חיל הנשים השנייה של צה"ל, סגן אלוף שושנה ורנר, לפנות בחודש יוני באותה שנה במכתב אישי לראש אגף כוח האדם, האלוף משה צדוק, כדי להניא אותו מהפסקת גיוס נשים לצה"ל.
סגן אלוף ורנר העלתה כמה נימוקים התומכים בשירות נשים בצבא הקבע. "מאז ומתמיד, שותפה האישה באופן מלא בכל שטחי הפעילות של היישוב, ולכן לא יתכן לסגור עתה בפניה את הכניסה למסגרות אלה", כתבה ורנר. היא עוד טענה כי החינוך שמקבלת החיילת בצה"ל עובר מאוחר יותר לילדיה, וכי הנשים שהוכשרו בשגרה יוכלו לסייע גם בחירום. עוד הדגישה ורנר כי בשל מחסור בכוח האדם בעתות חירום, ראוי להכשיר נשים למקצועות רפואיים, חיל האוויר, פקידות וקשר, וכי אין שום הצדקה שגם בזמני שלום, כשאין מצוקת כוח אדם, יוטל עומס הגיוס על הגברים.
שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר שצה"ל הפנים את מידת החשיבות של חיילות בשירות צבאי, החליט ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, לפצוח במסע שכנועים בקרב בני זרם הקראים בישראלי, אשר התנגדו לגייס את בנותיהן לצה"ל. על מנת לבסס את טיעוניו, שלח בן גוריון מכתב מפורט, שנחשף כאן לראשונה, בו הוא מביא ציטוטים מספר תהילים, בראשית ועוד.
בשנת 2012, מדווחים בצה"ל על שבירת שיאים בגיוס נשים בכלל המקצועות. שלשום חשף מפקד זרוע היבשה, האלוף סמי תורג'מן, כי בשנה החולפת נרשם שיא של 500 לוחמות ביחידות השונות, לעומת 400 בשנת 2007. מנתוני משרד הביטחון עולה כי 51% מכלל העובדים במשרד הביטחון הם נשים, כמו גם 32% מנושאי התפקידים הבכירים.