על שיטת הממשל בישראל

לא כל מה שנראה לנו רצוי הוא גם אפשרי. לא לכל מצב מסובך יש פתרון ברור. לו הייתי נותן דרור לרצונותיי, הייתי מבקש שכל הח"כים של הימין שבאו לחלות את פניו של משה פייגלין ייענשו על ידי ציבור הבוחרים. הייתי מבקש שחלק מהמועמדים הרפובליקנים בארה"ב, המייצגים עמדות שעברו מן העולם ועבורם ליברליזם היא מילת גנאי, ייעלמו מן המירוץ ויפנו מקום לנאורים מהם. נכון, כך אני רוצה. אבל איני יכול להגשים את משאלות ליבי כיוון שהמשתנים בשטח חזקים מאוד, ורצוני הפרטי הוא גחמה שאין לה אפשרות יישום.

ממש מאותה חשיבה אני רואה את האישים שבאו ממחוזות קריירה שונים חוברים לטכס עצה כיצד לצאת מהמצב הנוכחי; קואליציות מכוערות, ממשלה שנתונה לביקורות אין קץ, הסמכות הפוליטית והמוסרית של המנהיגים נמצאת בשקיעה ממושכת.

ניתוח המצב ברור. יש כאן יותר מדי מפלגות, קשה להקים קואליציה יציבה ללא ויתור על עקרונות. הציבור רואה את הדברים ומואס יותר מבעבר בפוליטיקה ובפוליטיקאים. בין ההצעות המועלות חדשות לבקרים - הקמת משטר נשיאותי בישראל הדומה לאלה שבצרפת ובארה"ב. אחרים נשבעים בנקיטת חפץ שהמרת שיטת הבחירות לשיטה אזורית תיטיב עם תחושת הציבור לנציגות אותנטית, ותקטין באורח דרסטי את מספר המפלגות.

ב-20 השנים האחרונות שוחחתי לא אחת עם מנהיגים, סנאטורים וחברי פרלמנטים בארצות ששיטת הממשל בהן "מתקדמת" יותר. בצרפת, שעה שכיהן בה הנשיא מיטראן, פעלה "לצידו" ממשלה ימנית, וראשי שתי הרשויות מצאו עצמם כזוג גלדיאטורים זועם המנסה לכרסם בסמכותו של יריבו. בבריטניה יש חוסר נחת מהשיטה האזורית. תנועות שיש להן 25 אחוזי תמיכה בציבור נעלמות, והאינטרסים האזוריים, בעיקר בימינו, באים על חשבון הראייה הכוללת. הבעיה אינה בשינוי שיטת הממשל, אלא בפיצול העצום בעמדות הציבור, פיצול שהוא פרי אמונות ודעות ולא פרי פרצלציה מבנית.

הימין אינו אחיד והגוונים בו רבים. הרי לא מרידור כליברמן ולא גדעון סער כאריה אלדד. השמאל והמרכז משוסעים. לכל מפלגה דגשים שונים ואיחוד ביניהם נראה מלאכותי. הדתיים והחרדים מייצגים מגזרים לגיטימיים שחייבים להיות בני ביטוי, ולא לחיות תחת מגפיו של האח הגדול אשר נבחר לנשיא המדינה. כך אף הערבים חייבים ביטוי פרלמנטרי ולא להיתחם בקבוצות חוץ פרלמנטריות. ישראל המפולגת לא תיוושע ממשטר נשיאותי. היא עדיין לא בנויה לקבל אוטוריטה עם סמכויות על. הדמוקרטיה בישראל, שנראתה בעבר חסינה, עומדת במתקפות לא פשוטות. פיתוח התודעה הדמוקרטית והחזרת החשיבות הרעיונית לשדה הפוליטי - אלו יביאו לשינוי איטי וחיובי בסדרי הממשל שלנו.

אבל זו אינה תמצית הבעיה. אפשר להעלות את שיעור החסימה, אפשר לשריין חוק שלפיו הפלת ממשלה מכהנת תהיה רק ברוב מיוחס. אך אלה פתרונות טקטיים. שינוי אסטרטגי לא יכול להיעשות במדינה שמעגל אי ההסכמה בה כה רחב ומגוון. הרפורמה החשובה לעת הזאת היא בשיטה של בחירת המועמדים בתוך המפלגות. האיבה הציבורית לכנסת היא בשל נבחרים לא ראויים שהגיעו לשעריה, וזו בעיה למאמר אחר.