ובינתיים, בטורקיה: אי ודאות

טורקיה של ראשית 2012 היא מדינה שונה מזו שהכרנו אך לפני שנה. יש בה הרבה פחות זחיחות דעת, והרבה יותר סימני שאלה ותהיות. היא עדיין רואה בעצמה דוגמה לאחרים, בעיקר בכל הנוגע לאביב הערבי. אבל היא גם מבינה שלעולם הערבי יהיה קשה לקבל את השיטה הטורקית כמות שהיא. רבים מספרים על הביקור של ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן בקהיר: בראשית הביקור המתינו לו ההמונים; כאשר דיבר על מצרים הדמוקרטית והחופשית, הריעו לו; אבל כאשר דיבר על הצורך במדינה חילונית, שבה יוכלו כולם לקיים את אמונותיהם - נותר לבד בשדה התעופה.

טורקיה מתגאה בצמיחה הכלכלית המהירה, השנייה בעולם. אי של יציבות בעולם מתנודד. אבל היא גם יודעת שלא לעולם חוסן, וכי בשנה הבאה צפויה הצמיחה להיות לא יותר מארבעה אחוזים. חלק ניכר מן הייצוא והייבוא קשור באירופה, ואירופה חולה.

טורקיה משקיעה בחינוך, מבקשת לקנות טאבלט לכל ילד, אך יודעת שהפער בינה לבין המערב בתחום זה עדיין גדול מאוד, וכי איסטנבול היא סוג של חלון ראווה, אבל הפריפריה רחוקה מאוד ממה שהמדינה זקוקה לו.

הדמוקרטיה קיימת, בבחירות אפשר להחליף שלטון, והתוצאות הן תוצאות אמת. אבל רבים מדברים על כך שמדובר בשלטון של מפלגה אחת, וכי התקשורת מצנזרת את עצמה, ו-68 עיתונאים יושבים בכלא, ותחושת החירות - שבירה מאוד.

הרבה תלוי באיש אחד - ארדואן, והאיש הזה חולה. יש אומרים חולה מאוד, וקשה לדעת מה יקרה אם ייאלץ לסיים את כהונתו הרבה לפני סיומה.

החלום להצטרף לאיחוד האירופי לא נגוז, אך רבים סבורים שהוא מתרחק והולך. יש כעס על גרמניה ועל צרפת, אבל אין ויתור על הרצון להגיע ליעד הנכסף הזה. יש עיסוק רב בעניין הכורדי ובמחתרת הכורדית, וחשש כי הנושא יעלה מחדש ויסבך את טורקיה בעימות אלים.

וגם נושא השואה הארמנית מסרב להיעלם. החשש על הבוספורוס הוא שבשנת 2015, כאשר ימלאו 100 שנה להריגתם של 1.5 מיליון ארמנים, תהיה מערכה עולמית קשה נגד טורקיה, וכי עליה להיערך לכך, ולו על ידי הודאה במקצת. אחרים אומרים שאין מקום לשום התנצלות או חצי התנצלות, והוויכוח אינו פוסק.

תקנון מפלגת השלטון מחייב את חבריה לפרוש מן הפרלמנט אחרי שלוש תקופות כהונה. בקרוב תסתיים הכהונה השלישית של רבים מהם. איש אינו יודע מי יחליף אותם, ומה תהיה תרומת פרישתם לאי הוודאות הכלכלית והמדינית. יש המציעים לבטל את התקנה, אבל מנהיגי המפלגה עומדים על מימושה כדי לאפשר חילופי משמרות בפרלמנט. גם זה תורם לאי הבהירות לגבי העתיד הקרוב.

שר החוץ אחמט דבוטוגלו הביא עימו את רעיון אפס החיכוכים, אבל כיום ארצו מתחככת במדינות רבות; העימות עם ישראל, העימות הקשה עם סוריה ומחלוקות אחרות.

קל להחליט שלא לריב, קשה הרבה יותר לקיים. בשיחה עימו הוא קובל על כך שאהוד אולמרט העדיף את מבצע עופרת יצוקה בעזה על פני השלום עם סוריה (שהוא תיווך בו). יש לו טענות לא מועטות לישראל, אך מדבריו נשמע גם רצון להתגבר עליהן.

מדינת ענק, עם 76 מיליון תושבים מוסלמים, שקרובה אלינו כמטחווי קשת, שיש לה עניין בקשר עם ישראל, ושיש בה מערכות דמוקרטיות כפי שאין במדינות רבות אחרות באזורנו - איך זה שאיפשרנו בקלות כזו, בשל איוולת אמיתית, לוותר עליה?

ואל נאמר "הם התחילו" ואל נאמר "הם תובעים מאיתנו התנצלות בלתי מוצדקת", גם אם זה נכון. הטעות המדינית שבוויתור על טורקיה בלתי אפשרית להסבר. עוד אפשר לתקנה. אולי.