זאב ז'בוטינסקי שם בפי גיבור ספרו "שמשון" צוואה לדורות: היהודים מחויבים לחדש את הממלכתיות העברית, לאסוף ברזל, הרבה ברזל, כדי להילחם בעת הצורך, וללמוד לצחוק. הציווי השלישי הוא הקשה מכולם. צחוק הוא משאב נדיר אצל עם שרוב שנותיו היה נתון לפגיעות. בלשונו של המשורר אורי צבי גרינברג, השמחה היהודית היא גשר בין יגון ליגון.
במעגל השנה היהודי יש לפורים מעמד מיוחד, אף על פי שהחג לא נזכר בתורה ונקבע שנים רבות לאחר מעמד הר סיני. כמו ימי החנוכה, המזכירים את ניצחון הרוח היהודית על תרבות יוון - פורים מציין את שרידותו הפיזית של העם היהודי.
פורים הוא חג הצחוק, חג שבו היהודי מתחפש, שותה יין עד דלא ידע ומקיים את "ונהפוכו". כדי שיהודי יצחק, הוא צריך לעבור למימד אחר של הכרה. כשאינו יודע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, הוא יכול לצחוק באמת. ימי הפורים מובילים אותנו למימד האי רציונלי של הקיום היהודי.
ארנולד טוינבי, מגדולי ההיסטוריונים, הודה שאינו יכול להסביר את פשר התמדת הקיום היהודי. אומה קטנה שחיה, יוצרת ונושמת, ובעיקר צוחקת, מול אימפריות ענקיות שכבר נעלמו.
את מגילת אסתר אנו קוראים פעמיים: בערב, כשהעולם מעורבב, ובבוקר, כשהמציאות מבוקרת, מסתירה את הסוד הגדול של שרידותו של העם היהודי. היד הנעלמה של אלוהים - אלוהים, שמציל את העם, לא מוזכר במגילה, הוא מסתתר בחביון מציאותו האינסופית. ימי פורים הם מבחן קשה לאמונה. בימים שבהם האל מסתתר, בימים שבהם ההיסטוריה נראית כנעה מכוח עצמה, ללא הסבר - הפרט והאומה ניצבים למבחן אמונתם בנצח ישראל.
גורלו של אחמדינג'אד יהיה כשל אבותיו
בימים אלה המן המודרני נמצא בפרס. כמו אז, הוא מתכנן את השמדתם של היהודים. שום דבר לא השתנה לכאורה. אך להבדיל מימי מרדכי, יש שינוי גדול. לעם היהודי יש ממלכה משגשגת, לצאצאיו של דוד המלך יש נשק, ולא נותר לנו אלא לצחוק. גורלו של אחמדינג'אד יהיה כשל אבותיו.
"לך כנוס את כל היהודים" - כך מתחיל השינוי הדרמטי בתקופת אסתר. אחדות, תפילה ואמונה אוצרות בתוכן את הכוח לשנות את המציאות. המן היה הראשון שזיהה כי עם ישראל נפרד ומפוזר ובכל זאת - עם אחד. אם נשכיל לאחד את כוחותינו, שום אויב לא יוכל להכניע את ישראל.