הציבור משלם ולכן הציבור מטומטם

"בעיית הימורים יכולה להתחיל באירוע בודד, שבו אדם מפסיד סכום כסף גבוה, או במספר אירועים ברצף, בהם אדם מפסיד כספים וצובר חובות. חוסר מודעות עלול לגרום למצב של התמכרות להימורים (הימור כפייתי), ומתבטאת בחוסר יכולת לשלוט בהימורים, בדיוק כפי שמכור לאלכוהול אינו יכול לשלוט בשתייה שלו".

דברים אלה לא מובאים מפי מומחים לפסיכולוגיה, אלא מופיעים באתר מפעל הפיס, לצד שאלון בן כמה סעיפים שנועד לסייע בזיהוי מכורים ולצד מוקד סיוע (בחיוג חינם, כמובן). אך אסור לטעות. לא מדובר ברצונו הטוב של מפעל הפיס לסייע לקבוצות רבות של ישראלים שמבלים בבתי קזינו. מדובר, בלשון עדינה, בכסתח"צ – כיסוי תחת ציוני.

מדי כמה שבועות מפעל הפיס מפרסם ידיעה על זוכה אנונימי בלוטו בפרס עצום. הזוכה הוא תמיד אדם שניתן להזדהות עמו. המפעל ככל הנראה עושה סבב סטריאוטיפי כלשהו בין הזוכים, שנדרשים לספר את סיפורם, תנאי לקבלת הכסף. לעתים מובא קשיש שמבטיח לחלק את הפרס בין נכדיו, לעתים זה דר-רחוב שמילא טופס בשטרות שמצא באשפה; מדי פעם זו אלמנה סטנדרטית, שתגלה כי היא ממלאת לוטו זה חמישים וחמש שנים. אך תמיד הזוכים מתאפיינים בסממנים כל-ישראליים. אלה נעים בין תכונת ה"מניאק הטיפוסי" לתכונת "הישראלי רחב-הלב".

כמעט תמיד, יעיד הזוכה (האנונימי) כי ישמור חלק ניכר מהפרס לעצמו, שהרי הוא "ממלא לוטו כל חייו" (או שזו הפעם הראשונה שלו, ועל סכום כזה לא מוותרים, ובעצם, מה זה חשוב, כי הוא אנונימי, ונשכח ממנו עוד שלוש דקות). את החלק הארי, בכל מקרה, יעניק הזוכה למשפחתו, או לניצולי שואה, או יתרום לשיפוץ אולפנה שעלתה באש. את סיפורם של הזוכים הגרגרנים, שנשבעים שלא ירשו לאיש לגעת בכספם, ממילא לא נזכה לשמוע.

מהצצה חוזרת בציטוט שמובא בפסקה הראשונה, ניכר עד כמה מפעל הפיס מודע לסחיטה הרגשית והכספית שהוא עושה למאות אלפי ישראלים (בזכות הלוטו, בנינו לכם אודיטוריום; ובזכות כספי הלוטו עוד נרפא את הסרטן, אם המחקר יצליח, כמובן). מסע הפרסום האגרסיבי של המפעל כופה על ישראלים רבים להידרדר בשמחה להימורים כפייתיים, וקצרה היריעה מלהרחיב על הסיכויים לזכות בלוטו, ולו ב-20 שקלים פעוטים. רק דמי המינוי שמשלמים החברים במועדון הפיס המיתולוגי מנפחים את קופת החברה, שזוכה מאז ומתמיד לקיתונות של גידופים בשל המשכורות העצומות שמקבלים חבריה.

ואמנם, אין זו קינה על עולם ערכים שאבד (על מי שממתין בערב לטלפון מאראלה, במקום להתקשר, אולי, לסבתו ולשאול שלומה; או אם להפליג בקלישאה עוד יותר, גם אין זו קריאה לחשוב פעמיים לפני קניית טופס לוטו, ובמקום זאת לתרום עשרה שקלים לקבצן). זו תרעומת על חברה שמתיימרת להציג את עצמה כמפעל לאומי-ציוני, בעוד שהיא דורסת את אותם ערכים באמצעות גיבוי משפטי הדוק וציני.