מפגש הפיסגה בין נתניהו לאובמה הוא רגע מעצב ומכונן בתולדות היחסים המיוחדים שבין שני בעלי הברית. רגע שלתוכו מתכנסים, בצורה גבישית ומזוקקת, מסכת שיקולים מדיניים ואסטרטגיים רבי משקל, וגם - מבחינת הנשיא - שיקולים פנימיים לא פחות חשובים. השאלה היא אם יושגו הבנות שיעלו בקנה אחד עם אינטרסים ביטחוניים חיוניים של ישראל, ובה בשעה יבטיחו לאובמה שקט תעשייתי עד יום הבחירות.
על רקע זה ניתן לקבוע שאחד מיעדי הפיסגה כבר הושג. עצם ההידברות מבטיח שתסריט האימים של אוקטובר 1956 לא יישנה עוד. כזכור, ישראל פתחה במבצע קדש בלי שקיבלה אור ירוק מממשל אייזנהאוור, פחות משבוע לפני הבחירות לנשיאות. התוצאה הישירה מיוזמה מפתיעה זו, שיצאה לאוויר העולם ללא תיאום מוקדם עם וושינגטון, היתה הרסנית. הנשיא הזועם, שהוביל בסקרים וחשש מהסלמה (בייחוד לאור מעורבותן של בריטניה וצרפת) ומאובדן מאחזי התמיכה ועוגני התמיכה במזרח התיכון, השעה את כל הסיוע הכלכלי לישראל, ואף בחן - בפעם היחידה בתולדות היחסים עם ישראל - את האפשרות לעצור את כספי המגבית. הפעם, כמובן, שונים פני הדברים.
במרוצת העשורים שחלפו מאז שודרגו הקשרים האסטרטגיים ודפוסי שיתוף הפעולה הצבאי, המדיני והכלכלי בין המדינות. לכן, גם אם ההסכמות שיגובשו לא יהיו מלאות, עצם המאמץ לשרטט קווים אדומים ולהגדיר במשותף טווחי זמן שיעניקו הזדמנות לסנקציות הכלכליות (כולל סנקציות חודרניות ומשתקות, שיהיה אפשר להגדירן כלוחמה כלכלית), מעיד על כוונת ירושלים וושינגטון להתייצב ישירות מול האתגר האירני.
נכון שעבור הנשיא האופציה הצבאית אינה רצויה בעיתוי הפוליטי הנוכחי, וזאת חרף דבריו התקיפים על נכונותו לשקול את כל החלופות במרחב האיראני. מעמדו בסקרים מתחזק על רקע ההתאוששות במשק האמריקני (שאותה לא ירצה לסכן בפעולה צבאית ביוזמתו או בברכתו) ועל רקע מלחמת הגוג ומגוג המתחוללת כעת במרחב הרפובליקני. הסלמה בזירה האירנית תחשוף בפני "העם הבוחר" את הסתירה שתיווצר בין האני מאמין המקורי של אובמה לבין המציאות השוררת במזרח התיכון. יש לזכור שהבית הלבן חרת מלכתחילה על דגלו את מסר ההתפייסות עם העולם המוסלמי, תוך מאמץ לעגן את המדיניות האמריקנית בכלים דיפלומטיים וכלכליים שיתופיים, ותוך שאיפה להתנתק כליל ממורשתו של בוש.
אזהרות ישראל - מנוף רב ערך מול אירן
מבחינה זו, התלקחות בחזית המפרץ תאלץ את אובמה לחזור לסדר יום המנוגד באורח קוטבי למשנתו היסודית (ושאת ביטוייה העיקריים ניתן למצוא בנסיגה האמריקנית מעירק ובתהליך ההתנתקות מאפגניסטן). ועם כל זאת, אין ספק שחרף רעשי הרקע גם הממשל מודאג מהמשך ההתרסה האירנית, והוא נחוש להגביר את מנופי הלחץ עד שיהפוך למלחמה כלכלית של ממש, בדומה לצעדים מרחיקי הלכת והפולשניים שיזם ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון נגד משטרו של סלוודור איינדה בצ'ילה לפני כארבעה עשורים.
בניגוד למודל הסנקציות שהופעלו על לוב ועל צפון קוריאה, אשר נתנו פירותיהן (ובעירבון מוגבל למדי בהקשר הצפון-קוריאני) רק בחלוף שנים, ביחס למשטרו של איינדה השיגה האסטרטגיה האמריקנית את יעדיה מייד כמעט והביאה לשינוי המשטר ללא התערבות צבאית ישירה. הגם שקיימים הבדלים מהותיים במיקומה של הזירה (צ'ילה נמצאה בתוככי אזור ההשפעה האמריקני המסורתי) ובאופי האיום, המסר העולה מוושינגטון אמור להיות מושתת על מחויבות מלאה לביטחונה של ישראל (תוך נכונות לשדרגה, להעמיקה ולמסדה עוד יותר).
במסגרת מתווה מסלים זה עשויות להשתבץ גם אזהרותיה התקיפות של ישראל כמנוף רב ערך שהממשל ישאף לעשות בו שימוש ישיר ועקיף מול אירן, כמו גם אל מול שחקנים אירופאים הססנים. השאלה שנותרה עדיין פתוחה היא לוח הזמנים וסדר הקדימויות של שני השותפים ליחסים המיוחדים. במילים אחרות: האם ההסלמה במישור הסנקציות ומהלכי הפיצוי כלפי ישראל יעניקו לנתניהו את רשת הביטחון החיונית לו, בלי שייאלץ ליטול על כתפיו את מלוא נטל התמודדות עם האיום?