וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ציפור בחדר שאין בו חלונות

אמילי עמרוסי

2.3.2012 / 6:00

את המילים בכותרת כתבה ושרה שרה ב"ק. כן, ההיא מהטלוויזיה, עם המטפחת, שיוצאת עכשיו נגד האיסור על שירת נשים ומסעירה את העולם הדתי. "אף פעם לא הייתי טיפוס שהולך בתלם"

לעזאזל, אני מקנאה בשרה ב"ק. בדרך למערכת התוכנית "ערב חדש", שאותה היא מגישה פעמיים בשבוע, היא מרחרחת את קצות אצבעותיה ומזהה בהן שרידי בצל: לפני שיצאה לפגישה איתי, בשמונה בבוקר, הספיקה להכין ארוחת צהריים לילדים, עם בצל מטוגן, של בית. ב"ק היא האלטר אגו שלי, סמן של מציאות חלופית. היא מדלגת בצעדי איילה בין קריירה טלוויזיונית לחמישה ילדים מטופחים, כשאף צד לא ננגס מחברו. לכל הרוחות, היא מכינה קוסקוס אמיתי פעמיים בשבוע; אין לזה מחילה. וגם מכינה לילדים תחפושות בעצמה: גוזרת, מדביקה, תופרת. בשנה שעברה התחפשה הבת שלה לארטישוק.

קנאות קטנות הולכות ומצטברות לאורך הראיון. ב"ק היא כל מה שיכולתי להיות. שתינו התחלנו לעבוד בטלוויזיה באותו היום ממש - היא ככתבת חינוך וקליטה בחברת החדשות של ערוץ 2, אני ככתבת לענייני מתנחלים בערוץ 10. ב"ק, שגזרה על עצמה שתיקה פוליטית, המריאה, חומקת משלשלאות של זיהוי מגזרי שעלולות לכבול אותה. כנייר חלק בכל הקשור לעמדותיה (השערה שלי: הן בכלל נוטות לשמאל), יכלה לצמוח כמגישת תוכנית התחקירים "360" ברשת, לצידה של לינוי בר?גפן, ואחר כך כמגישת "ערב חדש".

איבת נשים מפעפעת: בחודש התשיעי, בהריון שישי, היא נראית מצוין. ג'ינס, מגפי ברך, ז'קט אופנתי קצר, תלתלים מטופחים. והנה עוד משהו: היא גם יודעת לשיר. שמעתי את הסינגל שהוציאה לרדיו, והתמלאתי שנאה. על הפה שפתחה בכישרון רב, על הצליל הנפלא, על המילים המדויקות. פקחתי את עיניי הצרות, ניקיתי את העדשות, והתבוננתי בה שוב.

"אל תבלעי את המנגינות"

הדתייה מהטלוויזיה, זאת עם הברט המיתולוגי - שהפך למטפחת קטנטנה - מתבררת כאישיות מורכבת ומפתיעה. שום דבר בה לא הולך לפי המסלול. דוגמה קטנה: היא גבאית של מניין נשים. ככה, על הדרך. בשמחת תורה, בחדר האוכל של הקיבוץ, שהוסב לבית כנסת מאולתר, היא עולה לתורה, קוראת בטעמים מתוך ספר תורה כשר, וסביבה 40 נשים נרגשות. כגבאית היא מברכת את היולדות ומנהלת את סדר הקריאה בתורה. אחר כך הן מכנסות את כל הילדות תחת טלית גדולה ואומרות את ברכת הנערות.

את מקשה עלי, אני אומרת לה, תני לי להכניס אותך למשבצת ותראי איך הכל מסתדר. שלוש שעות של שיחה, ולא נמצאה המשבצת. מצד אחד, טייפ?קאסט של מתנחלת: ב"ק (36) היא הבת של מאיר אינדור, איש ימין ופעיל נגד עסקאות שחרור מחבלים, גרה בגוש עציון, אשת רב, בהריון מתקדם, עוצרת את הראיון פעמיים - פעם אחת כדי ליטול את הידיים כמחויב בהלכה, ופעם שנייה כדי לתאם בייביסיטר לילדיה. מצד שני, גרה בקיבוץ, מברכת על החלות בשולחן השבת המשפחתי במקום בעלה, שרה בפני גברים, והלוק הכללי שלה דומה יותר לשרה ג'סיקה פארקר מאשר לשרה אמנו. לאחרונה הוציאה סינגל לרדיו על סוגיית שירת נשים. איפה אניח את השרה הזאת אני לא יודעת.

עד שיצאה ללימודי קולנוע היא התנהלה היטב בנתיב הרגיל. גדלה בירושלים, הבכורה מבין שש בנות, למדה באולפנא, שירתה בשירות לאומי, התחתנה בגיל 19 עם בן ישיבת הסדר שהפך לרב וילדה מייד את בנה הראשון. דריכה קלה מחוץ לתלם נרמזה בסרט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע "מעלה": סרט עלילתי, ביקורתי, על מושב מזדקן שבו היחיד שיכול להשלים מניין הוא בחור הסובל מפיגור, וקשישי המושב מתנגדים לצרפו למניין בטענה שהוא "שוטה" על פי ההלכה.

השירה שלה היא צעיף אדום בחלק מהאזורים הדתיים. לא די שהיא פותחת את הפה, לא די שהיא מופיעה בפני גברים כשהיא שרה סולו (בעייתי יותר מבחינה הלכתית) - הלוחמת הפמיניסטית גם הקדישה שיר שלם לנושא. שרה כתבה את המילים ושרה, אריאל הורוביץ הלחין ועיבד מוסיקלית. הסינגל הוא חלק מדיסק של הורוביץ שנקרא "הגיבורים שלי", שייצא בקרוב, ובד בבד עובדת ב"ק על הקלטת דיסק משלה.

"שעשאך כרצונו" הוא בעיטה מדויקת נגד השתקת נשים ודחיקת רגליהן מהמרחב הציבורי, המנון העצמה נשי?דתי מהסוג שעוד לא נכתב כאן. ראוי לקרוא את המילים, לאט. "פה חומה וזו גדר, שלא אפול שלא אפיל / אתם דואגים לי / ומרוב הדאגה, כבר אין כאן אוויר / הנסיכה שלכם נתקעת בקיר // יש מלידה עלייך אות, שאי אפשר להסיר / אסור לרוץ, אסור לשרוק, בטח לא לשיר / לה לה לה לה לה // את תבלעי בשקט את כל המנגינות / כמו ציפור בחדר שאין בו חלונות / ובכל יום עם שחר, תגידי תודה / שעשאך כרצונו. ועכשיו בין הטיפות / כל?כך יפה שבא לבכות / בתי הולכת / ולמרות הדאגה, את כאן בלי קירות / נסיכה אמיתית לא זקוקה לקליפות // יש מלידה עלייך אור, אז תני לו שיאיר / מותר לרוץ, מותר לשרוק, בטח שלשיר / לה לה לה לה לה // אל תבלעי בשקט את כל המנגינות / כמו ציפור בחדר שאין בו חלונות / כי עם השיר שלך את תגידי תודה / שעשאך כרצונו".

ביקורתי.
"נכון. וכשהשמעתי את השיר הזה להורים שלי בפעם הראשונה היה לי חשוב לומר להם שלא מדובר על הבית שלהם. זה מציג מציאות חנוקה, מסכנה, מין חיים בתוך כלא, אבל זו לא ביקורת על הבית שגדלתי בו אלא על מסגרות החינוך הדתי. פעם היועצת החינוכית של האולפנא תפסה אותי שורקת ברחוב, ובאותו רגע קראה לי לנזיפה. הייתי צריכה לחצות כביש סואן, את רחוב ירמיהו, כדי לשמוע ממנה ש'זה נורא רחובי לשרוק'. גם לרוץ נחשב לא צנוע. בשיעור ספורט היינו הולכות עם טרנינג ומעל זה חצאית, ובכל זאת אף פעם לא היינו רצות בחוץ, כי הריצה בעצמה היא מעשה לא צנוע".

והיום את רצה.
"בהחלט. בהריון זה קצת קשה, אבל אני מאוד אוהבת לרוץ. רצתי את מרתון תל אביב, מרתון נייקי".

אבל את לא רצה על המסלול הדוסי הקלאסי.
"אם את מתכוונת להישגים מקצועיים, אני לא שונה מאחרות. כשאני מסתכלת על השכנות שלי בכפר עציון אני רואה מהנדסת בכירה באינטל ופסיכולוגית קלינית. הבנות שגדלו איתי בבני עקיבא נמצאות היום בבתי חולים, בפרקליטות, בפוסט?דוקטורט באקדמיה. זה נכון שיש משהו בעיסוק שלי שהוא על התפר שבין המגזרים, תפר תרבותי, ונדמה לי שהגעתי דווקא לעיסוק הזה כי האופי שלי, מראש, הוא לא קונבנציונלי. אף פעם לא הייתי טיפוס שהולך בתלם, אבל גם לא מאוד התרחקתי מהסטנדרט הדתי".

אני מצביעה לעבר כיסוי הראש שלה, שהולך ונסוג עם השנים. "אנשים שואלים לאן עוד זה יידרדר", היא מחייכת, "התחלתי עם מטפחת מלאה שמכסה את כל השיער, עברתי לברטים, ועכשיו אני ככה", מסמנת לעבר המטפחת הקטנה הסוגרת על רעמת תלתלים גלויה. "אני נשואה 18 שנה. אתה סוחב דבר כזה כמעט 20 שנה, בסוף הכתר הזה מתחיל להציק".

ההחלטה להוריד את הברט, סמלה המסחרי, מתבררת כטעות מותגית. המלצרית בבית הקפה שבו ישבנו לא מצליחה להיזכר מאיפה היא מוכרת לה; רק כשאני מבקשת ממנה לדמיין אותה עם כובע קטן, היא מכה על מצחה בהתרגשות ומבקשת ממנה לעשות "בחזרה אלייך, יונית".

שמונה שנים היא ישבה בסלון של כולנו ככתבת בחדשות ערוץ 2. חשפה את דו"ח דברת, את החשדות נגד הרב מוטי אלון, את ההפרדה העדתית בעמנואל. כשהתקבלה לעבודה אף אחד לא הציע לה להיות כתבת שטחים. "היה גיוון באוויר. באותה תקופה נכנסו גם סיוון רהב?מאיר, עמית סגל, ברהנו טגניה ונטשה מוזגוביה. אף פעם לא התייחסו אלי כאל ממלאת משבצת של דתייה או מתנחלת. גם אני לא נתתי לעצמי להתיישב במשבצת הזאת. כשאת כתבת ומכסה תחום, את צריכה לשמור על מידה של איפול אג'נדה, להיות מהאו"ם".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אף פעם לא התייחסו אלי כאל ממלאת משבצת של דתייה או מתנחלת. שרה ב"ק/מערכת וואלה, צילום מסך

דו?ם דעות.
"היו מקרים שדעתי נאמרה. בפרשת עמנואל הבעתי את דעתי בעצם חשיפת הפרשה. אבל הדעות שלי לא מסתדרות בהכרח עם העולם הדיכוטומי של העיתונות. השיח התקשורתי הוא שחור או לבן, והעמדות שלי מעורבות. הקול הפנימי שלי בא ממקום שהוא גם דתי וגם חילוני, גם אשכנזי וגם ספרדי, גם מתנחלי וגם סופר תל?אביבי, וזה לא יוצר בי דיסוננס. הכל יושב בניחותא זה לצד זה. זה לא מפריע למי שמכיר אותי בקושי, ברמת נהג המונית, להיות בטוח שהוא יודע מה אני מצביעה".

רוצה לספר לו?
"העולם הוא מורכב, וכך גם מזוודת הדעות שלי. רופא השיניים שלי הוא פלשתיני שגר בזכאריה. במקום לשמוע מוסיקה קלאסית אצלו בחדר, אני שומעת את התרנגולות מקרקרות בחוץ. אני מעלה למכונית שלי טרמפיסטים פלשתינים. בתל אביב לא מכירים את המציאות הזאת, אבל בגוש עציון קורה היום משהו מרתק, ממש חזון אחרית הימים. צומת הגוש, ליד סניף רמי לוי, זה סוג של אזור מפורז. אני צוחקת שרמי לוי הקים שם שתי מדינות במחיר של אחת. אתמול ישבתי בבית הקפה שם עם הנגר הפלשתיני שעשה לנו את המטבח. לידנו ישב פלסטיני מחלחול עם שני קיבוצניקים מהדרום - והם עושים ביזנס. זה פי מיליון יותר חזק מכל דבר אחר. המשימה שלנו היום היא להוכיח לעצמנו ולעולם שאנחנו יכולים לחיות יחד. הכביש בין ראש צורים לאלון שבות סלול ויפה, אבל כשיורדים לזכאריה - זה חירבה. זה בעוכרינו. צריך שגם הפלשתינים יאמרו שאפשר לחיות יחד".

"זו לא שירת הסירנה"

ב"ק מתגוררת בקיבוץ הדתי כפר עציון, שנחשב לסמל חידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון. היא נשואה לאפרים, מרבני צהר, המכהן כרב בית הספר המשותף של הקיבוץ הדתי ומחנך כיתה י'. "אני לא נראית כמו אשת רב?" היא פורשת כפיים בחיוך מתוק. "קרה שהציעו לאפרים תפקיד תורני, וזה התבטל כשראו את אורך השרוולים של אשתו, אבל לו זה מעולם לא הפריע. הוא אדם שחושב מחוץ לקופסה ולא מפחד מאף אחד. בשולחן שבת הוא מקדש על היין ואני מברכת על החלות, וזה חידוש שבא ממנו. הוא תלמיד חכם שאפשר להישען עליו הלכתית ויש לו אופקים רחבים בפילוסופיה. כשפחדתי לפני שהוצאתי את הסינגל הוא אמר לי, פחות או יותר, שיקפצו כולם. למדתי ממנו לא לראות את ההלכה כמו חומת בטון שסוגרת עלייך אלא כמו גדר חיה שמפרידה אבל עדיין שומרת על קשר עין עם הסביבה. אם אתה רואה פרח יפה שאפשר להכניס פנימה, אין סיבה להשאיר אותו מחוץ לגדר".

ומה עושים עם הפרח היפה של השירה הנשית? עניין שנאסר על ידי רוב הפוסקים.
"צריך לבחון את ההלכה הזאת שוב, בהתאם לדור, כמו שלימוד תורה לנשים נתפס היום אחרת, נוכח השינוי באורחות החיים שלנו. אנחנו חיים בחברה מעורבת, צורכים תרבות מעורבת, רגילים לראות נשים בכל תחומי החיים, ולכן לא כל שירת נשים צריכה להפוך לשירת סירנות. אני מבינה ששירה היא יותר חשופה מדיבור, אבל אפשר לעשות זאת באופן שמכבד את הקהל ואת האישה ששרה. אני לא יכולה להחליט על דעת עצמי שההלכה הזאת לא רלוונטית מבחינתי ושאני לא מקיימת אותה, זאת פריצת גדר מסוכנת. הרי יש לי חובה למכלול ההלכות, לא רק לאלו שיש לי אליהן חיבה. לכן אני שמחה שיש לי על מי להישען: אני מסתמכת על פסיקה של הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע, רב שאני מעריכה במיוחד, והוא מתיר שירה בקונסטלציה מסוימת, לא בסגנון MTV. אני לא אכתוב שיר חושפני, מיני או אינטימי לבעלי, ולא אשיר בצורה מפתה. כשאני רואה את עצמי בווידיאו שרה על במה, אני נראית לעצמי סופר?שמרנית, כמו איזו נערת בית ספר".

ובכן, נערת בית הספר הזו, קשה להאמין, היא בעצמה אמא לבחור בן 17. כהוכחה היא מראה לי את ספח תעודת הזהות שלה, המלא כמעט עד הסוף, ומציגה תמונות בסלולרי. אם להאמין למשרד הפנים, זה היבול עד כה: ה?לל בן 17, יו?ב?ל בן 14, יאיר בן 11, אחינעם בת 7, מעין בת 4. ובטן של סוף הריון. אני יודעת שזה חצוף, ובכל זאת מעגלת גבות ושואלת למה. "גדלתי בבית עם שישה ילדים, וזה מאוד טבעי לי. אם לא הייתי סובלת מבחילות נוראיות בתחילת הריונות, הייתי בכיף ממשיכה עוד".

תהרגי אותי, אני לא מבינה איך עושים גם וגם.
"כל הנשים סביבנו עושות גם וגם. התנועה הפמיניסטית ושחרור הנשים יצרו התנגשות אדירה בין קריירה למשפחה, ואת שיא ההתנגשות אפשר לראות אצל נשים במגזר הדתי. זה מגזר שמוציא מעצמו נשים חזקות, מרתקות. מצד אחד אין ויתור על הקריירה ועל ההגשמה העצמית, ומצד שני אין ויתור על משפחה גדולה. תוסיפי לזה מגורים בפריפריה, מה שמאפיין בדרך כלל משפחות דתיות, וקיבלת נשים שהן לא פחות מקוסמות. אני מסתכלת סביבי, על החברות שלי, שאף אחת מהן לא דומה לחיקוי של המתנחלת ההיא מ'ארץ נהדרת', ולא מרגישה נורא מיוחדת. כל אחת עובדת במשרה מלאה, וגם לומדת לתואר שני, וגם מתנדבת בוועדת תרבות ביישוב, וגם אמא לילדים".

"זו הקצנה מטורפת"

"כשעבדתי ככתבת, נקרעתי", היא ממשיכה, "רק בזכות עזרה מהמשפחה הצלחתי לשרוד את השנים הקשות, כי תמיד היה מישהו בבית עם הילדים בצהריים: אפרים, אמא שלי או אמא שלו. חברת החדשות היתה בית בשבילי, מקום שצמחתי בו ונשמתי אותו ואני שמחה על כך, אבל אין מקצוע יותר אינטנסיבי מאשר כתבת חדשות, עם דרישה לזמינות סביב השעון ומענה סביב השעון. אני טיפוס משפחתי, המשפחה חשובה לי. אני יכולה להיזכר בסיטואציות הזויות, כשביד אחת אני מחזיקה תינוק ומניקה, ביד השנייה מסרקת את הבת שלי, ובין הכתף לאוזן מחזיקה את הטלפון ומדברת עם המערכת.
"לא סתם בחרתי תמיד לגור בקיבוצים דתיים", אומרת ב"ק, בוחשת בקפה. "אלה אנשים שמדברים בשפה מכילה, פלורליסטית, לא שופטת. אני לא מתהלכת בקיבוץ כמו שליחה של מישהו ולא צריכה לתת דין וחשבון לקהילה על מה שאני עושה בחוץ. יכולות להיות תגובות על השירה שלי ועל הכתבות שלי, אבל לא יותר מהתגובות שאקבל כשאפרסם מאמר עם פירוש לפרק בתהילים. גם אז יעצרו אותי באספקה - כך קוראים למכולת אצלנו - וידונו איתי על מה שכתבתי".
עכשיו יש לשאול על התגובות ל"ערב חדש", תוכנית האקטואליה של הטלוויזיה החינוכית, שאותה היא מגישה בחצי השנה האחרונה לצידם של דן מרגלית, עידן קוולר ואראל סג"ל. עננה פעוטה מטפטפת מים על השאלה שלי: לתוכנית הזאת יש מעט צופים - איך יהיו תגובות? ב"ק, שהתרגלה לרייטינג של 27 אחוזים מדי ערב בערוץ 2, ובהמשך לאחוזים נאים גם בתוכנית התחקירים "360" (שיצאה בינתיים להפסקה) - משדרת היום לשני אחוזים מהצופים. "'ערב חדש' היא תוכנית מעולה אבל מפוספסת?רייטינג. מישהו אמר לי שכל אחוז זה 40-30 אלף איש. אפשר להתנחם בזה. אם היו מזמינים אותי לדבר מול 10,000 איש - לא הייתי באה? זו תוכנית שיש לה אורך רוח, הדיונים בה יותר מעמיקים, הזוויות יותר רחבות ממה שאפשר לתת בחדשות. אני מאוד נהנית להגיש עם אראל סג"ל, ודן מרגלית הוא איש מקסים. בגיל 70 פלוס הוא קם כל בוקר על העולם כמו חיה טורפת".

היו טענות שהמינוי שלך ושל סג"ל הוא פוליטי, סוג של אפליה מתקנת.
"זה חרטוט. עברנו מכרז, עשינו אודישנים והתקבלנו בזכות מה שאנחנו. אף אחד לא יודע מה הדעות הפוליטיות שלי. כשהתוכנית הוגשה על ידי רונן ברגמן ומיה בנגל לא היו טענות שהם נבחרו בזכות אג'נדה שמאלנית".

כשהיא לא עובדת על "ערב חדש" היא בלימודים לתואר במשפטים. או עובדת על שירים לדיסק החדש. או מקליטה תוכניות לרשת (היא עדיין טאלנטית של הזכיינית). או משדרת את תוכניתה השבועית ברדיו 99. או מלהטטת באוויר בין בית, בעל וילדים, באופן שווה נפש להחריד. סדר יום סביר לאישה ממוצעת.

הדיסק החדש שלה יכלול שירים פרי עטה, שירי קודש עם מילים מהמקורות וגם לחנים לשירי משוררים. "זו לא היתה החלטה של יום אחד, להעז ולשיר, אלא הזדחלות איטית. הצטרפתי ללהקה בקיבוץ מתוך תשוקה אמיתית לשירה. לאט לאט הכנסנו גם שירת סולו. אף אחד בקיבוץ לא נפל מהרגליים. מי שזה לא התאים לו, מטעמים דתיים, יצא מההופעה, אבל לא עשו מזה אישיו. ביום הזיכרון הטקס של הקיבוץ הוא אירוע משותף לכל תושבי גוש עציון - קהל שבממוצע הוא יותר דוסי מאשר הקיבוץ. המקהלה שלנו הופיעה, והשארנו לסוף את העיבודים הנועזים, אלה שבהם יש שירת סולו של אישה. היינו בטוחים שחלק מהקהל יקום וייצא. לא קרה כלום. לא שמתי לב שמישהו יצא. או שפשוט עצמתי עיניים בגלל השיר".

ובכל זאת את שרה "אסור לרוץ, אסור לשרוק, בטח לא לשיר". את מרגישה שנשים דתיות הן כמו ציפור בחדר שאין בו חלונות?
"בחברה המתחרדת יש משהו שהולך וסוגר נשים. בגלל ההקפדה על צניעות, נשים יכולות לעשות פחות ופחות דברים ולמלא פחות ופחות תפקידים. אני מקווה שהרב אליקים לבנון לא באמת אמר את הדברים על שירת נשים או כיתת יורים, אבל אם כן - זו הקצנה מטורפת. הכל בדמנו? הכל זה ייהרג ובל יעבור? ההלוויה של חנן פורת היתה אחת החוויות הרוחניות הכי גדולות שהיו לי. הוא היה אדם מעניק השראה, אדם מורכב שידע לסמן חזון רחוק. בהלוויה שלו שרו עם כלי נגינה, והבת שלו החזיקה מיקרופון. למישהו זה הזיז? למישהו זה עשה משהו? זה העולם המורכב שאני שואפת להתקדם אליו. לא העולם החד?ממדי שמבטל את להקת צוות הווי של תנועת בני עקיבא שאני השתתפתי בה כחניכה, והיום אני לא יודעת אם היא קיימת. יש הקצנה בחומרות של צניעות, ועל זה המחאה שלי".

איך אוכלים את זה בציבור הדתי?
"בהתחלה פחדתי מהתגובות, אבל קיבלתי פידבקים מרגשים. אדם דתי שעובד בכנסת שלח לי הודעה: 'שמעתי את השיר שלך. יש לי שלוש בנות ואני בוכה עכשיו'. אני חושבת שהקול שלי הוא קול שחיכו לו, קול בריא שבא ממקום אמיתי וישר. נורא פחדתי מטוקבקים כמו 'זאת דתייה זאת?', 'תורידי את הכיסוי ראש'. הם אכן הגיעו, אבל בשוליים".

יצאנו מבית הקפה, מדסקסות חלום על עולם נשי גאה יותר, שוויוני יותר, ונכנסנו לחנות כלי בית. זה מה שעושות שתי נשים חזקות אחרי שהן גומרות לנאום על מעמד האישה: מתרגשות ממפיות בד מעוצבות, מתלוננות על מחירו של קומקום קרמיקה מהמם, מתפעלות מווילונות. חץ אחר חץ של קנאה הוחזרו אל התיק. אחרי הכל, אנחנו עשויות מאותו חומר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully