הם לא עונים לי. התקשרתי לאבא ואמרתי לו, הם לא עונים לי. אף אחד. לא אמא, לא ליאור, לא שרית. ולשרית יש גם סלולרי וגם מירס, והיא לא עונה. למה אף אחד לא עונה. כשהם יצאו מאילת דיברתי איתם, הכל היה בסדר. ופתאום אין תשובה. ורגע, אני מכיר את כביש הערבה. אין שם בעיות קליטה. אבא אמר, תירגע, אין שם קליטה. תנסה שוב אחר כך, תראה שהם עונים.
משהו לא בסדר. ידעתי שמשהו לא בסדר. התחלתי לרעוד. הרגליים. הברכיים. הידיים. לא הצלחתי להירגע. אני מנסה שוב ושוב את הטלפונים של כולם, וכלום. הנוסעים באוטובוס ראו שאני בלחץ. חיילת אחת לקחה ממני את הנשק, היא חשבה שאני הולך להתעלף.
בבית שאן החלפתי אוטובוס לעפולה. עוד שעה, והם לא עונים. בעפולה עליתי על האוטובוס לחיפה. פתחתי את האינטרנט בנייד. 'חמישה הרוגים בתאונה בערבה'. וזהו.
פתאום מתקשר אלי שוטר. שואל איפה אני ומי המשפחה שלי. עוד לא היו שמות, אבל אני ידעתי. אמא, שרית, ליאור, טלי, שילת. חמישה. הנוסעים נתנו לי בקבוק מים. אמרו לי, 'תירגע, תראה שיהיה בסדר'. אבל אני ידעתי. כשירדתי בלב המפרץ חיכה לי שוטר. הוא לקח אותי לתחנה. התחיל לשאול איזה אוטו יש לאח שלי, ומה השמות שלהם. ואחר כך לקחו אותי למשפחה בחיפה, ושם כבר כולם בכו. כל כך בכו".
לפני שנתיים, בן כהן (22) איבד את הכל. את אמא, רותי דהן (57), את אחותו שרית (19), שהיתה קטנה ממנו בשנה, את אחיו ליאור (31), את טלי (33), אשתו של ליאור, ואת שילת, התינוקת של טלי וליאור, בת חמישה חודשים. הם היו בדרכם מאילת לחתונה בחיפה, כשמשאית סטתה מנתיבה והתנגשה בהם ליד צומת הערבה. הוא מדבר בשקט. זה מצריך ממנו לא פעם לחזור על משפט פעמיים ושלוש. ופתאום, באמצע דבריו, זה הולם בך בכל הכוח.
מאין הוא שואב את הכוחות. איך הוא נרדם בלילה. איך הוא מצליח להתעורר בבוקר, אל תוך הריקנות האיומה הזאת.
השבוע, באזכרה השנתית, הוא שוב עבר בין בתי העלמין בחולון, באופקים ובחיפה, שבהם קבורים חמשת בני המשפחה.
בחודש הקרוב אמורה להינתן הכרעת הדין במשפטו של נהג המשאית, מוחמד אל ג'אבור מרהט. בן אומר שאם היה פוגש אותו ברחוב, היה נותן לו מכות רצח. הוא לא מבין למה האיש הזה עדיין מסתובב חופשי במקום לרצות חמישה מאסרי עולם על כל אחד שהרג.
בן חי. לפני חודשים אחדים השתחרר מהצבא והחל לעבוד כקצין ביטחון במלון באילת. מדי פעם הוא אפילו יוצא. גם מחייך מעט, בעיקר במבוכה. הוא חייב להחזיק מעמד, הוא אומר, בשביל עצמו, ובעיקר בשביל אבא. אבל הגעגועים לא מרפים לשנייה. והזיכרונות. והסיוטים.
"אהבתי את הבית"
החיים לא הקלו עליו. הוא נולד באילת בשכונה א', דירה צנועה בקומה השנייה והרבה משחקי רחוב. תמיד נע במסלול של הישרדות ודאגה לעצמו. כשהיה בן 9 עבר אביו, אלי, ניתוח מעקפים קשה וקיבל אחוזי נכות גבוהים. אחר כך נפרד מאמו ועבר לבת ים. אמא רותי סבלה מפריצת דיסק ולא יכלה לעבוד.
"מאוד אהבתי את הבית. היינו מאוד קרובים, אני וליאור ושרית. את אבא היינו רואים בעיקר בחגים, ולפעמים הוא היה בא לאילת, לוקח חדר במלון והיינו באים אליו.
"בגיל 12 עברתי עם שרית לפנימייה באילת, כי היה מאוד קשה בבית. בהתחלה זה היה לי קשה, גם לאמא היה קשה עם זה שיצאנו מהבית. חסרנו לה מאוד. אז הרבה פעמים, אחרי בית ספר, במקום ללכת לפנימייה הייתי בא לאמא, להיות איתה. היא מאוד שמחה, היה לנו טוב יחד.
"בגיל 15 הלכתי לעבוד, כדי לחסוך קצת כסף ולעזור בבית. עבדתי בבתי מלון, חילקתי מגבות בבריכה ועשיתי ניקיונות. למדתי להסתדר בעצמי. הלכתי גם למועדון השיט. סיימתי את התיכון והתגייסתי.
"אף אחד לא ציפה שאגיע ליחידה קרבית. הפתעתי את כולם, המשפחה והחברים. לפני הצבא לא עשיתי ספורט, לא הייתי קרבי בנשמה, ואת הגיבוש לצנחנים לא עברתי. אבל לא ויתרתי, ידעתי להילחם".
הוא הגיע לחטיבת כפיר, שעיקר פעילותה בתעסוקה מבצעית בשטחים, ושירת כקשר מ"מ. למרות המסלול המפרך הרגיש שהוא פורח. "יצאתי למשימות ברצון, ובאמת מצאתי מקום שטוב לי בו, עם הרבה חברים אמיתיים".
ביום המר ההוא, 22 בפברואר 2010, היה בבסיס בבקעה. הפלוגה שלו תפסה שם קו. בן קיבל שחרור לחתונה של בת דודתו לירון עם יניב, בחיפה. "שבועיים לפני החתונה, סבא דוד, אבא של אמא, נפטר. יצאתי הביתה ב'מיוחדת', ואמא היתה בחיפה בשבעה. לכן בהתחלה בכלל לא רצו לתת לי לצאת לחתונה. דיברתי עם אמא, והיא אמרה לי, 'אם אתה לא בא, גם אני לא'. בסוף אישרו לי.
"ליאור רצה לבוא לאסוף אותי, אבל לא היה מקום במכונית ואמרתי לו שאבוא באוטובוס, שלא ידאג. דיברתי איתם בצהריים, ממש כשהם יצאו לדרך. שמעתי שהם במצב רוח טוב. שרית, שהיתה חיילת, צעקה לי, 'הי, הוצאתי גימ"לים, אני באה איתך לחתונה'. ליאור אמר שהוא לא יכול לדבר כי הוא נוהג. וידאתי עם אמא שהיא מביאה לי את הבגדים לחתונה. שמעתי את שילת הקטנה ברקע. הכל נראה שמח".
הם עצרו להתרעננות בחצבה, והמשיכו על כביש הערבה צפונה. אל ג'אבור (26) נסע במשאית שלו. ליד צומת הערבה סטה מדרכו והתנגש במכונית היונדאי בעוצמה רבה.
המחזה בשטח היה קשה. המשאית התהפכה על צידה, המכונית המשפחתית עלתה באש. לחמשת הנוסעים לא היה סיכוי. זכורה היטב התמונה המזוויעה שבה נראה אחד מאנשי ההצלה כשהוא אוחז בגופתה של שילת התינוקת, עטופה בסדינים לבנים של זק"א.
אל ג'אבור הואשם בגרימת מוות ברשלנות. "הוא נהג בקלות דעת ולא במיומנות", נאמר בכתב האישום.
"זה לא אמיתי"
"נתנו לי כמה כדורי הרגעה ובכלל לא הייתי שם. לא הייתי בשום מקום. החתונה נערכה, כי לא רצו לספר לכלה ולחתן על התאונה. אני ישבתי שם אצל קרובי המשפחה שלי, בהלם. לא יכולתי בכלל לעכל שדבר כזה יכול לקרות. אנשים תמיד אומרים, 'זה לא אמיתי', ולא מבינים בכלל מה זה אומר. אז בשבילי זה היה לא אמיתי באמת. איך בן אדם יכול לתפוס שהלכו לו כולם".
אליהו כהן (53) נסע באותו הערב מבת ים לחיפה, לקחת את בן אליו הביתה. עולמו חרב עליו. הוא איבד את בנו ואת בתו ואת כלתו ואת נכדתו ואת בת זוגו לשעבר. כשפגש את בן, נפלו זה על כתפיו של זה והתחבקו ובכו שעה ארוכה. "תודה לאל שאתה לפחות נשארת לי", מירר האב בבכי.
בן נזכר בלילה ההוא, וטון הדיבור שלו, החלש בלאו הכי, יורד עוד. "איך בכלל אפשר לחשוב שלמחרת יש שלוש הלוויות, בשלושה בתי עלמין שונים. ואיך אפשר לעמוד שם מול האלונקות, מול הגופות העטופות בסדינים של כל האנשים שאתה אוהב".
המילים כמעט נבלעות לו. עיניו מושפלות, ברכיו נעות קדימה ודומה שעוד רגע יאבד את ההכרה. הלב יוצא אליו. מה אפשר לומר לו ברגע כזה. הוא לוקח סיגריה והולך לחלון לעשן. אני שותק.
"שרית נקברה בחולון, כדי שתהיה קרובה לביתו של אבא. אחר כך היו ההלוויות של ליאור, טלי ושילת באופקים, כי שם גרה המשפחה של טלי. אמא נקברה בערב, בחיפה. שם גרה המשפחה שלה. רצתי ממקום למקום, מהלוויה להלוויה. אני זוכר שדווקא אצל אמא פחות בכיתי, פשוט עשיתי את זה כבר כל היום. זה בלתי נתפס, באמת אין לי מושג איך עמדתי בזה. אולי בשביל אבא. אולי כי אלה החיים".
אחר כך הגיעו הלילות הארוכים בלי שינה, והרגעים שבהם נצמדו האב והבן זה אל זה, מנסים למצוא נחמה. ומאין ישאבו אותה?
"נשארתי בבית של אבא. הוא גר שם עם אשתו, נטלי, עם שני הילדים שלה ועם הבת המשותפת שלהם. אני יודע שהוא שמע אותי צועק בלילות. דיברתי איתו המון, אחרי שכולם היו הולכים לישון בלילה.
"חודש אחרי האסון נסענו כולנו לבית של אמא באילת להוציא משם את התכולה. זה היה נורא. ראיתי את כל הבלאגן שאמא ושרית השאירו שם לפני החתונה, וחשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות, הרי אצל אמא תמיד הכל היה מסודר. לפני שזה קרה היא עבדה מאוד קשה לשפץ את הבית, צבעה קירות, קנתה מכשירי חשמל חדשים. ניקינו את הבית. על הרצפה היו כמה שערות של שרית, והבגדים של אמא, וכל הציוד של שתיהן. עמדנו שם ובכינו. אני, אבא, אשתו של אבא, חברות של שרית שבאו לעזור, כולם".
"הייתי חייב לחזור"
אחרי שלושה חודשים בבית של אביו, בן החליט לחזור לצבא. האב לא היה יכול לשאת את המחשבה. "הוא אמר לי שהוא לא יוכל לעמוד בזה. 'אתה תהיה שם, אני אהיה בבית, אני אשתגע'. אבל אני ידעתי שזה מה שאני צריך, שזה יעזור לי לשרוד. אבא חתם לי.
"חזרתי ליחידה, והבנתי שזה היה צעד מאוד נכון. החברים שלי עטפו אותי, הרגשתי מוגן, ויותר מזה: מצאתי אצלם אוזניים ולב שרוצים באמת לשמוע ולעזור לי. הם ממש הפכו לפסיכולוגים שלי, אחרי שהשיחות שניסיתי עם פסיכולוגים אמיתיים לא הלכו. היינו שישה?שבעה חיילים בחדר, סיפרתי להם מה עובר עלי, שיתפתי אותם. עם הזמן זה הפך לסוג של שיגרה מבורכת מבחינתי, עד כמה שאפשר להגיד את המילה הזאת על החיים מאז המוות הזה".
הם לא משו ממנו גם בסופי שבוע ובחופשות. בזמן הפנוי שנותר לו היה נוסע לאבא בבת ים, מסתגר בחדרו, פותח את הטלוויזיה ובוהה.
חצי שנה אחרי התאונה לקח אליהו את בן לחו"ל. "אלה היו חודשים שבהם הנפש ממש נקרעת ואתה לא יודע מה לעשות", נזכר אביו, "איך אני מתמודד עם האובדן של הילדים שלי, ואיך אני מסתכל על הבן שנשאר לי כשהוא הולך ודועך. ידעתי שאני חייב להוציא אותו קצת החוצה. אז טסנו יחד לבולגריה, לקחנו מלון והיינו יחד. דיברנו קצת, אבל בן מדחיק את הכל פנימה, לא משתף הרבה. רק שם הבנתי בדיוק מה קורה לו, כי ישנו יחד והוא צעק מתוך שינה".
דיברת איתו על זה?
"כן. ותמיד אמרתי לו, מהרגע הראשון: אם אתה היית הולך לי גם, לא יודע מה הייתי עושה. אתה נשארת, ועכשיו אתה ואני צריכים לשאוב כוחות זה מזה. זהו, אין לנו ברירה אחרת, אלה החיים שלנו מעכשיו והלאה".
בן הקפיד להגיע לכל הדיונים במשפטו של הנהג הפוגע בבאר שבע. "זה לא היה קל, אבל אמא והאחים שלי וטלי ושילת - כולם היו שם איתי. על האיש שהרס את המשפחה שלי ואת החיים שלי לא הסתכלתי אף פעם. אני לא מסוגל, ואם הוא יסתכל עלי, אני אגיד לו: תסתובב, אל תסתכל עלי. אם הייתי רואה אותו באחד על אחד בחוץ, הייתי מסוגל להרוג אותו. אני גם לא תופס איך זה יכול להיות שעברו שנתיים והוא עדיין מסתובב חופשי, יושב לו וצוחק ברהט. ומה איתי? ומה עם אבא שלי? ומה זה שבכל פעם יש איזה תירוץ אחר למה הוא התנגש בהם - נפל עלי משהו, קיבלתי מכה מתא הכפפות, לא ראיתי? טעות נוראית כזאת אסור שתקרה, כי הנה, זאת התוצאה. סליחה, זאת טעות לא נתפסת, קטלנית, שהרגה אנשים והרסה לאחרים את החיים".
"תמיד החזקתי מעמד"
לפני חודשים ספורים פשט בן את מדיו, והוא כבר מתגעגע אליהם. "אחרי השחרור קיבלתי מכה קשה. פתאום נשארתי בלי התמיכה של החבר'ה ביחידה, ויש רגעים שאני פשוט משתגע ממחשבות. אני מצליח לישון קצת בלילה, אבל חולם המון על אמא ועל ליאור ועל שרית. יש לי חלומות טובים וחלומות רעים. חלומות טובים זה שאני פוגש אותם ואנחנו עושים דברים יחד. בבית באילת, בטיולים, במשחקים עם ליאור, בבילויים עם שרית. חלומות רעים זה על התאונה. אני קם עם זה והולך לישון עם זה. אני באמת נטרף לפעמים. חושב, אם היתה שם גדר הפרדה, אם הם היו נשארים עוד חמש דקות בחצבה, ואם הנהג הזה לא היה מי שהוא ועושה את הטעות האיומה הזאת. אבל זה אם, ואני חי עכשיו עם היש או עם האין הזה".
היו רגעים שרצית למות?
"תמיד החזקתי מעמד, גם בשבילי וגם בשביל אבא שלי. לא יודע מאיפה אני לוקח כוח. זה לא קל, כי אני חושב גם על העתיד. מה יהיה איתי. מה אני אעשה עם החיים שלי. לימודים? טיול בחו"ל? לא יודע. מגיל 15 דאגתי לעצמי, ותמיד למדתי מליאור ומאמא שצריך לשרוד בחיים האלה".
הוא מתיישר, ובפעם הראשונה מאז תחילת הראיון, מרים אלי את עיניו. "יש משהו שמאוד מציק לי", הוא אומר פתאום. "בצבא הייתי מסודר, לא רק מבחינת החברים, אלא גם כלכלית, היתה דאגה של המערכת וכל מה שקשור בזה. עכשיו נשארתי לבד. ניסיתי לדבר עם אנשים שיעזרו לי, שיקלו עלי. אבל אין לי שום מעמד. אני לא נפגע פעולות טרור, אני לא בן שכול, אין שום דבר בחוק למקרה נורא כזה. וזה מרגיש לי גרוע. תאונת דרכים זה אסון לא פחות גרוע מפעולת טרור. אני התעקשתי לשרת את המדינה עד הסוף בקרבי, למרות שיכולתי בכלל להשתחרר אחרי האסון, ועכשיו אין עם מי לדבר. הרשויות לא באות לקראתי".
ובכל זאת, באילת יש אנשים טובים שהחליטו לעזור לבן. משה ורינת בוקרה פתחו עבורו את הלב ואת הבית, "והוא ממש כמו בן נוסף שלנו", הם אומרים. אח של רינת, אבירם, הוא חבר ילדות של בן, ועדיין הכי קרוב אליו. הראיון נערך אצלם בבית. רינת מרעיפה עליו אהבה גדולה, משה לא מפסיק לדאוג לו. הם מגישים לו קפה ועוגיות, ודואגים שיאכל. הוא נראה קצת נבוך.
"בן תמיד היה זה שמסתדר ודואג לכולם", מספר אבירם. "היינו קרובים מאוד כבר מילדות. כששמעתי על התאונה, חשבתי שאני מת. מייד נסעתי אליו. מאז לא נפרדנו. אני יודע שקשה לו, אבל אני משתדל להוציא אותו מדי פעם למועדון, לשתות משהו. לפעמים הולכים לים, משה לוקח אותנו לרכוב על אופנועי ים, ולפעמים באים לבית של רינת ומשה לקריוקי. אנחנו משתדלים להעניק לו רגעים קטנים של שמחה".
אלפי האורחים והתיירים שמגיעים מדי שבוע למלון על חוף ימה של אילת, נתקלים אולי בחיוך של קצין הביטחון, ולא יודעים איזו דרמה מתחוללת אצלו בלב. "נכון, אני מחייך, אני עושה את העבודה שמוטלת עלי", הוא אומר, "אבל ברגעים המתים, בעיקר במשמרות הלילה, אני שוב נלכד עם עצמי בעצב שלי. אני יכול לשחק שעות עם הנייד ולחשוב בכלל על כביש הערבה".
חברה אין לו עדיין. כן, הוא היה רוצה. אבל הוא לא מסוגל לחשוב על זה. משה מתערב בשיחה. "הלוואי. זה מאוד חשוב בשבילו ויכול מאוד לעזור לו. להוציא ממנו רגש, לתת לו להשתחרר אפילו טיפונת מהטרגדיה האיומה הזו".