פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אנא מכם, גלו כלפינו סבלנות

      בגיל צעיר נחטף לעבדות, אך כאן תמיד חש בבית. וויליאם אקון, פליט דרום-סודני שחי בישראל, לא מבקש לחיות פה לנצח, אלא רק מקלט זמני בתקופה בה חזרה למולדתו תסכן את חייו

      הגעתי לישראל ביוני 2007, אחרי ששהיתי במצרים במשך שבע שנים. לא התכוונתי להגיע לישראל, אלא שלא ידעתי שאני יכול לצאת ממצרים עד שב-2005 הבנתי שאני חייב למצוא דרך לעשות זאת. באותה שנה הפגינו פליטים ממדינות שונות מול נציבות הפליטים של האו"ם בקהיר. הפליטים רצו למשוך מעט תשומת לב ליחס הקשה שהם מקבלים מהשלטון, ומשלא נתקבלה תגובה - נשארו הפליטים בחצר הבניין במשך שלושה חודשים.

      רבים מהפליטים בהפגנה הגיעו מדרום סודן. עשרות שנים של מלחמות אזרחים, שגבו את חייהם של יותר מ-2 מיליון בני אדם, גם עקרו כ-4 מיליון מבתיהם - ואני ביניהם. כשהייתי בן תשע נחטפתי בידי מיליציות הצפון ממשפחתי שבדרום המדינה, כדי שאוכל לשמש שם כעבד. למזלי, הצלחתי לברוח מהעבדות לבירה חרטום. גם שם נהיה המצב בלתי נסבל והמשיכו לרדוף אותי בשל מוצאי. כך מצאתי את עצמי, לאחר כמה שנים, במצרים, בה קיבלתי מקלט באופן רשמי.

      אלפי פליטים סודנים מאביי אוספים מזון במחנה ארעי בדרום סודן (AP)
      "בילדותי נחטפתי בידי מיליציות הצפון כדי לשמש כעבד". פליטים אוספים מזון בדרום סודן (צילום: AP)

      ב-30 בדצמבר 2005 נכנסו כוחות הביטחון המצריים לחצר נציבות האו"ם, היכן שהתכנסו הפליטים במחאה, והרגו 26 אנשים. מי ששרד נעצר והושם במאסר במשך חודשיים. מאז אותו היום הפכו החיים במצרים לקשים יותר ויותר, אנשים נהרגו ונעצרו ברחובות, וכולם חיו בפחד. כאשר פליטים התחילו לברוח מקהיר לערים אחרות במצרים, חלקם גם מצאו את דרכם לצפון המדינה ומשם - לישראל.

      כשהחלטתי לעזוב את מצרים ידעתי שהמשמעות של המסע לישראל היא שייתכן שיכניסו אותי לכלא כשאגיע לפה, וגרוע מכך - ידעתי שבגבול עלולים לירות בי השוטרים המצריים, כפי שעשו פעמים רבות בעבר. אבל המצב הפך כה קשה עד שהחלטתי לקחת את הסיכון. המלחמה בין הצפון לדרום בסודן היא, במובנים רבים, מלחמה בין אפריקאים לערבים, בה המדינות ערביות תמכו לאורך השנים בצפון הערבי-מוסלמי. לכן, גם במצרים חשנו שמתנכרים לנו בגלל המקום ממנו באנו והאמנתי שבישראל ארגיש בטוח יותר.

      החל מאוקטובר האחרון - אני סטודנט מן המניין

      בחציית הגבול הייתי בר מזל. המעבר עבר בצורה חלקה והחיילים הישראלים היו מאוד אדיבים כלפינו. מיד הרגשתי בבית. לאנשים מהקבוצה שהגיעה אחריי לא היה כל כך הרבה מזל כמו שלנו היה, והם נורו על ידי המצרים. לאחר כחצי שנה בה עבדתי במלון באילת, החלטתי לעבור לתל אביב כדי להגשים את חלומי - ללמוד באוניברסיטה.

      בתל אביב התחלתי לעבוד כמנקה בתים, וכשסיפרתי לאישה אצלה עבדתי שאני רוצה ללמוד, אך לא מדבר עברית, היא סיפרה לי שהיא מכירה מקום אחד שאפשר ללמוד בו גם באנגלית. הלכנו יחד ליום הפתוח במרכז הבינתחומי בהרצליה וידעתי שזה יכול להיות המקום הנכון בשבילי לממש את השאיפה שלי - ללמוד ממשל, כדי לחזור לארצי ולהיות פוליטיקאי. זה לקח ארבע שנים עד שהצלחתי להשיג את המימון והתמיכה הדרושים בשביל ללמוד שם, אבל החל מאוקטובר האחרון - אני סטודנט מן המניין.

      לפני כחודש קיבלתי הודעה, יחד עם 700 אנשים נוספים, כי יש לי חודשיים לעזוב את ישראל ואם לא אעשה זאת - אחשב לעבריין ואגורש מכאן. החלטה זו התקבלה לאחר שמולדתי, דרום סודן, הפכה למדינה. דרום סודן יצאה לעצמאות לפני פחות משמונה חודשים, יהיה זה לא נכון להגיד שהיא התחילה את בנייתה מאפס, כי עוד בנקודת הפתיחה - היא כבר הייתה באוברדרפט. המדינה עוד מלקקת את פצעיה מהמלחמה הארוכה ומהניצול המתמשך של הצפון את המשאבים שלנו. תשתיות חשמל, דרכים ומים שנהרסו או שלא קיבלו הזדמנות להיבנות מעולם, ומיליוני פליטים במדינה ומחוצה לה שמגיעים כדי לשוב לבתיהם - אבל אין להם בתים.

      מלחמה עם הצפון מאיימת לפרוץ בכל רגע

      המצב בדרום סודן עודנו מעורער מאוד ומלחמה עם הצפון מאיימת לפרוץ בכל רגע. זה לא זמן טוב לגרש את מעט בני הקהילה שעוד נותרו פה. כל מדינה שמגדירה עצמה חברה של דרום סודן, משתדלת לעזור כעת לפליטים במרחביה לקבל הכשרה שתעזור להם לשקם את המדינה לכשיחזרו, ובעיקר - לשרוד. אי אפשר לעשות זאת בשמונה חודשים בלבד ובוודאי שאיננו יכולים להיערך כראוי בתוך חודשיים.

      ישראל גם היא אמורה להיות חברתה של דרום סודן. פחות מ-24 שעות אחרי שהמדינה הכריזה על עצמאותה, הודיעה ישראל שהיא מכירה בה. הנשיא שלנו כבר הספיק לבקר בישראל ומשלחת של חברי כנסת מישראל הגיעה לדרום סודן. שם ביקשו מההמשלחת הישראלית חברי הפרלמנט הדרום-סודני מה שהם מבקשים מכל מדינה חברה – לעזור לשקם את מדינתם הפצועה ולתת לנתיניה שנפלטו את הכלים לחיות בה. במקום שיעשו זאת, בעוד חודש, אנחנו עומדים להישלח לשם בחיפזון.

      אין לי שאיפות להישאר בישראל אחרי שאסיים את התואר. כאן, עם התואר הזה, ועם הוויזה המוגבלת שאני מקבל - זו שמתכוונים לבטל לי - אמשיך לנקות בתים. בדרום סודן, לעומת זאת, אם אשלים את התואר, אני אוכל להשפיע ולעזור בבניית המדינה שלי. כמוני יש עוד 700 אנשים, מתוכם 400 ילדים, שצריכים גם הם, רק עוד זמן, כדי שנוכל לחזור למדינה כשאנחנו יודעים שנהיה בטוחים שם. אני מבין שיכול להיות צפוף פה לפעמים ואני בכל זאת מבקש – אם אפשר, לגלות מעט סבלנות.