פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שירת הדמוקרטיה והיציאה מן השורה

      שתיקתו של השופט סלים ג'ובראן במהלך שירת התקווה בטקס בבית המשפט העליון התקבלה בסערה גדולה. ד"ר יפעת ביטון חושבת ששתיקתו מעידה על כישלוננו כחברה דמוקרטית

      טקס החלפת הנשיאות בבית המשפט העליון שלשום היה מופע שכולו שירה לדמוקרטיה הישראלית. לרגע אחד, נראה היה כאילו נשכחה כל מחלוקת פוליטית סביב מעמדו וסמכותו השלטונית, וכולם עסקו פה-אחד בהעלאת קרנו כשומר הדמוקרטיה. אלא שעל שירת הלל זו העיבה דווקא שירה אחרת, הרי היא שירת התקווה. בתום הטקס הממלכתי, הושמע ההמנון הלאומי, והשופט הערבי המכהן בבית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, עמד לצד חבריו וניכר היה כי אינו שר את מילותיו. יתירה מזאת, שתיקתו נראתה מתריסה כמעט, ולא כתולדה של חוסר זכירת המילים או של היעדר חוש מוזיקלי.

      שתיקתו של ג'ובראן אינה יכולה להתפרש אלא כרועמת, ובהתאמה, רעמו התותחים. כבר אנו מתבשרים כי עולות קריאות להדחתו מתפקידו הממלכתי המחייב. לכאורה, עם כל ההתחשבות באי-הנוחות שמסבה שירת ההמנון, עדיין, הציפייה היא ממשרת ציבורי בתפקיד כה נעלה להתגבר על תחושותיו האישיות, ולייצג במלואה את שליחותו הרמה.

      באמירה זו, פוסחת חגיגת הדמוקרטיה מעל ראשו של השופט ג'ובראן, ושוב, כמוכר במחוזותינו, היא נמצאת מחריגה את הערבי שבתוכה. האמנם לא יכול השופט, בשל מעלתו הרמה, להתנגד להמנון, בו תקווה מצויה לעם היהודי, ולא לעמו? האמנם אין הוא יכול להותיר לעצמו מרחב של חופש ביטוי ומחאה בתוך הממלכתיות המחייבת? האין זה נכון שדווקא רום משרתו מחייב אותו להמשיך ולייצג את העמדה המקובלת בחברה הערבית, שהוא נציגה? בחברה זו, מצויה שירת התקווה במחלוקת עזה, בשל היותה רווייה בסמלים יהודיים ובתקווה לתקומה יהודית לבדה. יתירה מכך, כל עוד ג'ובראן יושב על "הכיסא הערבי" – משום שאחרת לא ישבו ערבים על כיסאות בית-המשפט העליון – מה לנו כי נלין על התנהלותו ה"ערבית"?

      אי-השירה של השופט ג'ובראן כשירה דמוקרטית

      התקווה נחשבת להמנון הלאומי, וכבר בשמה, מסגירה היא את תוכנה הבעייתי. היא נחשבת לטאבו מקודש בעידן בו הביטוי "לאום" נמחק מתעודת הזהות הישראלית, בעקבות החלטה של אותם שופטים רמי מעלה בבית המשפט העליון, בשל היותו מבדיל שלא לצורך ובחוסר טעם בין אזרחיה השונים והשווים של מדינת ישראל. זאת ועוד, הייתה זו יושבת בכירה נוספת של בית-המשפט העליון, המשנה לנשיא דאז מרים בן-פורת, אשר התרעמה על תוכנו של ההמנון כמחריג את תושביה הערבים של המדינה. הצעתה אז הייתה לשנות את מילותיו, והיא הביעה אמפתיה כלפי אזרחי ישראל הערבים המרגישים חוסר הזדהות עמו ונמנעים מלשיר אותו. להם מותר ולו לא?

      המרחב האזרחי בישראל הוא מרחב לאומי-יהודי. סמלי המדינה, ימי המנוחה, השפה הנוהגת, החגים הנחגגים, כל אלה מעידים על העדר מרחב אזרחי אמיתי, בו יוכלו האזרח והאזרחית הערבים לחוש נוחות ושייכות שוויונית. דווקא העובדה ששופט בית המשפט העליון, אשר רואה עצמו מחויב לחברה ישראלית שוויונית, והפועל באופן ממסדי לחלוטין – ויש שיראו בו אף משתף פעולה עם הממסד היהודי המפלה – אינו מצטרף לשירת התקווה, היא המעידה יותר מכל על כשל זה שבו נכשלנו כחברה דמוקרטית.

      במיוחד ביום חגה של הדמוקרטיה, מצווה היא אותנו לקבל את אי-השירה של השופט ג'ובראן כשירה דמוקרטית. היא מצווה אותנו לבחון תמיד את גבולות חופש הביטוי שהצבנו במסגרתה, ומתייחסת לאי-שירה כהזדמנות לבחון את התנהלותנו האזרחית, שמא שתיקה זו מעידה בקול גדול על העבודה הרבה שעוד קיימת לנו בשילוב מלא וקבלה אמיתית של שותפינו לאזרחות הישראלית.

      ד"ר יפעת ביטון הינה מרצה בבי"ס למשפטים ע"ש שטריקס מסלול האקדמי, המכללה למינהל