דרושה לציבור: תקשורת עניינית

כבר שנים שאנו שומעים על סרט שבו שרה נתניהו מככבת כרה"מ בפועל. לולא ידעתי שמדובר בשני עיתונים, הייתי חושב שנחום ברנע וההוא מ"מעריב" שחושב שהוא נחום ברנע הם שיבוט אנושי אחד. איני מכיר אישית את בני הזוג נתניהו, אבל מי שקרא את שני העיתונאים ביום שישי למד על "האישה מרחוב בלפור", שלדעתם שולטת בבנימין נתניהו, מתמרנת אותו וקובעת גורלות קוסמיים. עיתונאים היו לרכילאים.

גברים רבים נדרשו לדמות מראה שתבליט את גבריותם האבירית ואת מידותיהם הנאצלות. לשם כך הומצאה המכשפה. יותר מהנשים שזכו לתארים האלה והומתו במיתות משונות, היו אלו רשעותם של הגברים וחולשת מידותיהם שהשליכו על הנשים את חסרונותיהם. ולא רק גברים מן השורה חשודים בהמצאת מכשפות; מתברר שגם עיתונאים יודעים היטב את המלאכה הבזויה. על פי רוב אדם לא מגיע במקרה לפיסגת ההנהגה של העם היהודי - ההיסטוריה בוחרת בו להוביל. ככל שמתקדמים במעלה הפירמידה, כך מתגברים הלחצים האישיים והכלליים עד למצב שבו האוויר דליל. מי שמגיע לגבהים האלה יש לו כנראה הכישורים לכך, גם אם הוא לא עיתונאי בכיר.

והנה, חדשים לבקרים מגיע הפרשן התורן ומכריז בלהט דתי כי נתניהו בסכנה שכן מי ששולטת בו היא אשתו. כמו היה נער, נתניהו מוצג כמי שאינו יודע לנווט בסבך המידע והנתונים ולקבל החלטות בכוחות עצמו. יש להתפלא על נתניהו שלא השכיל לאמץ את ברנע ושלל לווייניו למדריכים ולמורים. הרי הוא לא אולמרט או שרון שנמשחו בתקשורת כאלטרנטיבות למחנה השמרני, ולבטח לא רבין. הוא מה"הם", אלה שלא קיבלו מעולם לגיטימציה לשלוט בעיני קומץ נחשבים בעיני עצמם, צאצאי האוונגרד הסוציאליסטי שבנה את המדינה ושהיום (הצאצאים) מתאמצים להחריבה. כדאי לחזור על דברים שכתב אמנון לורד, שטועים אלה החושבים שנתניהו הוגדר כאויב העם לאחר רצח רבין; זה אירע הרבה לפני - לקראת שובו ארצה מהאו"ם ב-1988. אז הוכרז ב"הארץ" בידי יוסי שריד "אדם מסוכן". "זה היה סימון מטרה", קובע לורד.

אמר לי עיתונאי בכיר שראה ואכל הכל: אם לא מצליחים לפגוע בנתניהו, הם מנסים לפגוע במעטפת שלו - משפחה, מקורבים, מכרים ואפילו עיתונאים. נתניהו אף פעם לא נהנה מיחס הוגן מצד חלקים רבים מדי בתקשורת. זאת משום שהוא היחיד שנתפס כמי שמאיים על ההגמוניה של אנשי הסדר הישן. דרך אגב, כך ייעשה גם למנהיג שיבוא אחריו. אנשי הסדר הישן בראו להם ישראל דמיונית, נקייה מכמה סקטורים חברתיים, מאמונות ישנות, מחלקי אדמה המעוררים מרבצן רוחות עבר עתיקות. הסכם אוסלו היה ניסיון לכפות בכוח על המציאות את דמיונות השווא הללו. משנכשל הניסיון בדמים רבים וההוזים הוזזו בידי העם לשולי העשייה הפוליטית - עלה חרונם כלפי מי שהצליח להוביל זאת, ומנגד נאחזו בכל בדל הנהגה אלטרנטיבית. הכל במסווה של עיתונות "אמיצה" ו"אובייקטיבית", חפה כביכול מאינטרסים ומאידיאולוגיות.

רק לאחרונה הודה ברנע בגילוי לב בראיון לאתר העין השביעית ש"ידיעות אחרונות" היה "קשוב הרבה יותר לאולמרט מכל עיתון אחר. זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו". לא זכור לי ש"ידיעות" נצלב בשל כך בתקשורת. עם זאת, גם בזמן אולמרט לא עניינו אותי הידיעות והשמועות על השפעתה של עליזה אשתו, גם לא הידיעות על אודות מעורבותו של נפתלי שפיצר בפעילותה של אשתו, ציפי לבני. הרכילויות הללו הן רק קצף על פני המים הרבים של ההיסטוריה.

ברצוני לצטט לטובה את אודי סגל, פרשן ערוץ 2: "איני יודע עד כמה הגברת נתניהו היתה מעורבת או לא. זה לא משנה. נתניהו הוא האחראי!" דברים כדורבנות. לטוב ולרע נתניהו אחראי להחלטותיו ולמעשיו; גם לפיטורי מקורביו. יש לכם ביקורת עניינית, אדרבה! שאר הסיפורים הם רכילות, אפילו לא הערות שוליים להיסטוריה; לכל היותר אבק מקלדות פורח.