התפתחות במאבק בריכוזיות

הנהגת רפורמה יסודית במשק הישראלי הריכוזי היא לא משימה קלה. הריכוזיות יצרה חברות בעלות כוח כלכלי ופוליטי עצום שקשה לממשלה, וקשה עוד יותר לחברי הכנסת, להתעמת איתו. מה גם שהטייקונים מסתייעים, כפי שלמדנו לאחרונה, בלוביסטים השולטים בחקיקת הכנסת בהבטיחם לחברי כנסת מסוימים סיוע בקשרים ובכסף כדי להיבחר מחדש. יש לשבח את ראש הממשלה, את שר האוצר ואת נגיד בנק ישראל שהקימו את הוועדה לקידום התחרות במשק (ועדת הריכוזיות) על המלצותיה, גם אם הן לא מושלמות.

הוועדה אמנם הכירה בכך שחברות פירמידה מסוכנות וגורמות נזק, אך במקום לאסור אותן או להתיר רק חברות בנות, הרשתה לבעלי השליטה בפירמידות לשמרן. זו כניעה לטייקונים, מתן פרס למי שניצלו פירצה בחוק ואפליה לרעת חברות חדשות. גם בנושא ההפרדה בין חברות ריאליות לפיננסיות קבעה הוועדה רף שרירותי שעל פיו רק חברות עם מחזור מכירות של 6 מיליארד לא יוכלו להחזיק בחברות פיננסיות, וזאת במקום לקבוע רף של 3 מיליארד כהמלצת פרופ' אבי בן-בסט, וכן למנוע מכל חברה מונופוליסטית שליטה בחברה פיננסית, כהמלצת דרור שטרום, שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים.

הסיכוי לשיפור ההמלצות על ידי הממשלה, ועדות הכנסת או המליאה קטן, אלא אם כן ייווצר לחץ ציבורי. יש חשש שחברי כנסת מסוימים ינסו למסמס בשליחות הלוביסטים את הרפורמה, לעקור חלק משיניה או לדחות את ביצועה לקץ הימים. אך גם אם בנס הרפורמה תיושם בשלמותה וללא תקלות, עדיין עלינו להתמודד עם הריכוזיות הממשלתית ועם גודלה המנופח של הממשלה. הדבר גורם לכך שאין כל תחרות בחינוך, בבריאות ובאספקת המים והחשמל. פעולותיה יוצרות חסמים רבים לתחרות ומעודדות את הריכוזיות הפרטית של הטייקונים.

לאזרחים יחסי אהבה-שנאה עם ממשלותיהם. הם שונאים אותן אך ורק מפני שהם מאוכזבים שהן אינן יוצרות גן עדן עלי אדמות. הישראלים שוגים באשליה שתכליתן של ממשלות להיטיב עם העם, שהן הורים מסורים הדואגים לאזרחים. לא הפנמנו שממשלות הן קואליציות בלתי יציבות של פוליטיקאים שעיקר עיסוקם בהבטחת מעמדם, והם עושים זאת לרוב על חשבון הציבור. לפוליטיקאים אין כל היסוס להחרים חלק נכבד מהכנסותינו כדי לממן פעילויות שייזקפו לזכותם אפילו כאשר הן כושלות ומזיקות כמעט כמו כל הפעילויות הכלכליות של הממשלה, מ"חינוך חינם", שהוא גם גרוע וגם עולה כפליים (פעם במיסים גבוהים המממנים את הביורוקרטיה הנפוחה והמזיקה של משרד החינוך, ופעם נוספת בהוצאה פרטית שנועדה לתקן את הנזק שמונופול החינוך הממלכתי גורם) ועד בריאות יקרה, מפלה ובלתי יעילה, ביטחון פנים שכמעט אינו קיים ומערכת משפטית המעודדת פריעת חוק עקב תפקודה הלקוי.

הממשלה, שהיא גם הקניין הגדול במשק, סוחרת בעיקר עם פירמות גדולות ומפלה לרעה פירמות קטנות. כך היא מעצימה את בעיית הריכוזיות. הממשלה היא גם המעסיק הגדול במשק. התנהלותה עזרה להשחית את יחסי העבודה. ממשלות ישראל איפשרו ואף סייעו למונופול ההסתדרותי, המשרת את ארגוני העובדים של המונופולים הציבוריים לסחוט רמות שכר ותנאי עבודה שערורייתיים, בלי קשר לתפוקה. הן איפשרו פוליטיזציה של מקום העבודה ותגמול לעובדים לפי השתתפותם בתככים פוליטיים, וזאת על חשבון הצרכנים המשלמים מחירים מופקעים ועל חשבון שאר העובדים והמובטלים, חסרי הכוח הפוליטי.

שערוריית אדמות המדינה, שההנאה מהן נמנעת מאזרחים שהגנו עליהן בגופם אך ניתנת לבעלי קשרים, ממון וכוח, היא דוגמה למה שקורה כשמפקידים בידי גוף פוליטי משאבים, שליטה בתהליכים כלכליים ורשות לגבות מיסי עושק. הצרכן הישראלי ילמד סוף סוף כיצד בעיית הריכוזיות נוגעת לו כאשר יתברר כי אפילו צמצומה יגרום להגברת התחרותיות, וזו תוריד את רמת המחירים במשק באופן מאסיבי ותביא לו רווחה גדולה על ידי הגדלה רבתי של כוח הקנייה שלו. אולי הוא יפעל אז גם להגביל את כוחה המזיק של הממשלה.