פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נולד מחדש: השוטר שנדקר בפיגוע באומן 17 משחזר

      חצי שנה לאחר שרץ אל זירת הפיגוע מחוץ למועדון האומן 17 בתל אביב ונדקר, משוכנע שוטר מג"ב, פקד נאור שלומי, כי לא היה נוהג אחרת. "החיים שלי פחות חשובים משל אזרחים"

      נולד מחדש: השוטר שנדקר בפיגוע באומן 17 משחזר

      (צילום: דניאל בוק, טל אנגלנדר, עריכה: יותם בן-דוד, טל רזניק, קריינות: אביב אברמוביץ)

      כשפקד נאור שלומי, שוטר משמר הגבול שנפצע קשה בפיגוע מחוץ למועדון האומן 17 בתל אביב, התעורר מתרדמת הוא ביקש פיסת נייר. על הדף הוא כתב שתי שאלות: מה התאריך וכמה בני אדם נהרגו בפיגוע. התשובה הייתה, כזכור, שאיש לא נהרג. שמונה בני אדם נפצעו באותו לילה בחודש אוגוסט 2011, כשמוחמד צופאן, תושב קלקיליה בן 21, חטף מונית - כך על פי כתב האישום במשפט שמתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי בתל אביב - דרס שוטרים ובני נוער שעמדו מחוץ למועדון.

      שלומי, שהיה במקום במסגרת פעילות אבטחה, רץ אל המונית ופתח את דלת הנהג. אז קפץ עליו צופאן ודקר אותו בראש ובבטנו תוך שהוא צועק "אללה אכבר". כך הבינו הסובבים כי לא מדובר בתאונת דרכים אלה בפיגוע, והשתלטו על המחבל.

      "הגיבוריים האמיתיים קבורים בהר הרצל"

      גם היום, חצי שנה מאוחר יותר, הוא אינו תופס את עצמו כגיבור. "הגיבורים האמיתיים קבורים בהר הרצל", הוא אומר. "אני עשיתי את מה שעשיתי משום שזה התפקיד שלי. עד כמה שזה נשמע אבסורד, החיים שלי פחות חשובים משל האזרחים מסביבי. בסופו של דבר אני בחרתי במקצוע הזה. המקצוע שלי מחייב אותי להקריב את עצמי. אם הייתי חוזר לאותה נקודת זמן, והיו אומרים לי שאני אמות בפיגוע – הייתי עושה את אותו הדבר. כל מי שנמצא בתפקיד שקשור בביטחון, גם מאבטח בקניון, מבין שהוא צריך להקריב את עצמו, או שהוא לא יכול להיות בתפקיד הזה".

      והעובדה שיש לך ילדים לא משנה את זה?

      "לא. מהסיבה הפשוטה שבאותה מידה אלה יכלו להיות הילדים שלי במסיבה. כל אלה שהיו שם הם ילדים של מישהו".

      ואיפה היה האינסטינקט לברוח?

      "לא קיים. הגוף עובד בצורה אוטומטית. במשך שנים התכוננתי באימונים לאירוע כזה, ולכן כשהוא הגיע הגוף התגייס. לא חשבתי על מה שאני עושה, על כך שאני מונע פיגוע. אפילו על הנערות והנערים שהיו שם לא חשבתי באותם רגעים. הכל היה אינסטינקטיבי".

      אתה חושב הרבה על הלילה הזה? משחזר?

      "כן. אני חושב הרבה על האירוע. אני חושב מה היה, מה היה קורה אילו דברים היו אחרת. המקום ההוא והלילה הזה מופיע לי הרבה בחלומות".

      "אחר כך נגיע לחלק הנפשי"

      השבוע חזר שלומי לפינת הרחובות אברבנאל ודרך שלמה בדרום תל אביב, שם לא ביקר מאז הפיגוע. "המקום נראה לי עכשיו הרבה יותר גדול", הוא אמר בחשש מה. על השאלה כיצד הוא חש עם החזרה לשם, שלומי התקשה לענות. את כל מה שקשור לרגשות, בניגוד לפעולות אותן ביצע תוך כדי המאבק עם המחבל, הוא מתקשה לבטא, אך המתח ניכר על פניו. "יש פרפרים בבטן", הוא אמר לבסוף. "צמרמורת. אני לא כל כך בטוח שרציתי להגיע לכאן. יותר חשוב לי להחלים מהפציעות, לעבוד על הצד הפיזי. רק אחר כך נגיע לחלק הנפשי".

      חצי שנה אחרי, שלומי, תושב גבעת זאב בן 32, עדיין מתמודד עם הפגיעות שספג מסכין המחבל. הוא היה מאושפז שלושה שבועות בבית החולים איכילוב, שם כרתו לו את הטחול. בנוסף הוא סבל מקרע בסרעפת, פגיעה בלבלב, צלע שבורה וחתכים עמוקים בזרוע, בצלעות ובפנים.

      הוא צפוי לעבור ניתוח להסרת כיס המרה ומגיע מדי שבוע לטיפול פיזיותרפי באיכילוב. כל העת, לצידו אשתו ושלושת ילדיו. לדבריו, הוא זוכר קולות ומראות מהשבוע בו היה מחוסר הכרה. גם את מה שאירע בליל הפיגוע הוא זוכר היטב.
      "היו מאות ילדים פה", אמר והצביע על הכניסה למועדון. "ההחלטה הראשונה החשובה הייתה לפזר אותם, כשהיה ברור שהמועדון מלא ואין להם מה לחפש פה. אם הקצין האחראי לא היה מחליט לפזר אותם – התמונה יכולה הייתה להיות שונה לגמרי".

      "לא היה שבריר שנייה למחשבה"

      שוטרי מג"ב מיחידות "סופה" ו"אופיר", היחידה של שלומי, אבטחו את המתחם וסייעו בפיזור הנערים. "יחד עם מאבטחי המועדון דחקנו אותם לכיוון דרך שלמה. אחרי שהדפנו את כולם לרחוב שלמה מה שנותר לעשות זה לכוון אותם ללכת הביתה. חלקם שיתפו פעולה וחלקם התווכחו. עמדתי על המדרכה והתחלתי לדבר עם אחד מהם, שסיפר לי שגם הוא מגבעת זאב. ואז בא הקצין האחראי וביקש ממני לבוא עם הניידת ולכרוז לילדים להתפזר. חזרתי לניידת והבאתי אותה, אך ראיתי שהילדים מתחילים להתפזר אז העמדתי את הניידת ליד המאבטחים וירדתי מהרכב. המשכתי לשוחח עם הנער".

      באותו הזמן, לא רחוק משם, מוחמד צופאן עצר מונית שעברה בסמוך. על פי כתב האישום נגדו, בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" החליט צופאן לבצע פיגוע על רקע לאומני. בחודשים שקדמו לניסיון הפיגוע הוא שהה בישראל שלא כדין, עבד בעבודות מזדמנות ונהג להתפלל במסגד ביפו. באותו לילה, כשהחל נהג המונית בנסיעה, איים עליו באמצעות סכין ודרש ממנו לעזוב את הרכב. כשהנהג ניסה להתנגד הוא דקר אותו בכף ידו, השתלט על המונית ושעט לכיוון הצומת בה עמד שלומי. "פתאום שמעתי רעש חזק של גז של מכונית. הספקתי לראות את האורות ואז שמעתי חבטה וראיתי אדם שעף באוויר ועוד אחד שעף הצידה. ראיתי שהמונית עשתה 180 מעלות על הכביש ונעצרה. לא היה שבריר שנייה למחשבה. צעקתי לאחד השוטרים שילך לבדוק מה עם הפצועים, שלפתי את האקדח ורצתי לכיוון המונית".

      דיבורו של שלומי שקט, מדוד ושוטף. כשהוא דיבר על העימות עם המחבל, הוא עובר ללשון הווה. ניכר כי שחזר את הרגע הזה פעמים רבות בראשו. "אני פותח את דלת המונית, מסתכל פנימה וקולט אדם יושב על הכיסא כשגופו נוטה ימינה. בלילה התאורה כאן מאד חלשה, אני לא יודע עדיין מה מצב ומתחיל לתחקר אותו. אני מדבר איתו והוא אומר שהוא מחפש את הרישיונות של הרכב. הבנתי שהוא מבולבל, או שהוא נרדם או שלא מודע למה שקורה סביבו. בתקופה ההיא היו הרבה מקרים שאנשים לצערי נדרסו, כיוון שהנהג נרדם על ההגה. שבוע לפני כן שני נדרסו למוות שני רוכבי אופניים (שלום גרוסמן ועורך הדין יצחק סימון, מ"ש).

      פקד נאור שלומי, פברואר 2012 (דניאל בוק)
      ניכר כי שחזר את הרגע הזה פעמים רבות בראשו, פקד נאור שלומי (צילום: דניאל בוק)

      "זכור לי שצעקתי עליו שיצא מהרכב. כשהוא לא מגיב, עם יד שמאל אני מנסה להוציא אותו מהרכב ואז מקבל את הבום – הדקירה הראשונה בצלעות, שהייתה הכי קטלנית. לא זכור לי שראיתי סכין ואני לא יודע איך הבנתי בכלל שנדקרתי. חשכו עיניי. מה שאני זוכר מהנקודה הזאת זה את עצמי שוכב על הרצפה וצועק, 'הוא דוקר אותי'. אני לבד עם המחבל. שמעתי ברקע בחורה ברקע צועקת - 'דוקרים אותו'".

      אחרי שניות ארוכות של מאבק, הוא הרגיש, לדבריו, הקלה. "הגיעו מאבטחים ושוטרי מג"ב שהסירו אותו מעלי. בשלב הזה אני מתחיל להרגיש חולשה. אני קם על הרגליים, הולך כמה מטרים ואז נוחת על הרצפה. מעלי אני שומע בחור ממד"א מגיע ואומר שאותי צריך לפנות עכשיו. מעלים אותי לאמבולנס, מנסים לשמור על הערנות שלי. ואז אני שומע שהוא אומר לנהג תעצור. אני זוכר שמורידים אותי מהאמבולנס באיכילוב - ומאז לא זוכר שום דבר".

      "נולדתי מחדש"

      שלומי היה מורדם ומונשם במשך שבוע. כשהתעורר, כאמור, ביקש לדעת כמה אנשים נהרגו. "הייתי בטוח שמישהו מת ולא מספרים לי כי זה מוקדם מדי", הוא נזכר. אחר כך הראו לו קטעי עיתונים, כדי שיראה את הכותרות: "שוטר מג"ב נפצע קשה בפיגוע דריסה ודקירה מחוץ למועדון האומן 17". בפיגוע נפצעו עוד שבעה בני אדם, באורח קל עד בינוני. "חשוב לי להודות לצוות מד"א, שקיבל החלטה לפנות אותי במהירות ולצוות שטיפל בי במחלקת טיפול נמרץ, שממש החזירו אותי לחיים. הייתי כמו תינוק והם טיפלו בי במסירות ועם חיוך. נולדתי שם מחדש. היום אני קורא למקום 'מחלקת יולדות'".

      אחרי שסיים לשחזר את קורות הלילה הגורלי כל כך מבחינתו, שלומי נראה מהורהר, אך גם מעט מרוצה. "מבחינתי יש באירוע הזה סיפוק אישי. כל חייל ושוטר מתכונן לרגע הזה, ולא כל אחד נאלץ להתמודד עם זה. חוץ מזה, עכשיו יש לי סיפור".

      אתה שואל את עצמך לפעמים 'למה דווקא אני'?

      "השתלשלות העניינים אומרת לי שהייתי צריך להיות שם. התפקיד היה חדש, והגעתי אליו מעט זמן קודם לכן כמעט במקרה, בנסיבות אישיות, למרות שאני גר באזור ירושלים. גם הילד מגבעת זאב שהיה שם – בעיניי זה לא במקרה". גם אחרי שביקר במקום הפיגוע, שלומי לא חושב שהיה פועל אחרת. "זה משהו שלקחתי בחשבון כשהתגייסתי. זה מקצוע מסוכן. הדבר היחיד שמפריע לי, זה שאנשים בארץ דוקרים אחד את השני לעיתים כל כך קרובות, בגלל סיבות כמו חנייה".

      לקריאה נוספת:
      פיגוע בתל אביב: 8 פצועים באירוע דקירה ודריסה
      עדי ראייה לפיגוע בתל אביב: "אסון גדול נמנע"
      אישום בגין ניסיון רצח נגד מבצע הפיגוע בדרום ת"א

      לפנייה לכתבת: mor.shimony@walla.com