ליבוביץ, גרסת הקונצנזוס

בנובמבר האחרון נשאבה משפחת עופרן שלא מרצונה אל תוך מערבולת חייה של הבת, חגית עופרן, ראש צוות מעקב התנחלויות של "שלום עכשיו". על קיר חדר המדרגות בבית מגוריה של חגית, בלב ירושלים, רוססו כתובות נאצה בנוסח: "רבין מחכה לך" ו"חגית עופרן ז"ל". מפלס הדאגה נסק עד כדי כך שאחיה של חגית, ד"ר ישי עופרן, פירסם מכתב הנפתח במילים: "הרוצח של אחותי מסתובב בינינו..." בבית הכנסת אוהל נחמה בירושלים, שבו מתפללים הוריה של חגית, הגבאי השתתף "בעוגמת הנפש שנגרמה למשפחת עופרן", אבל דווקא אביה של חגית, אבי, החרד לשלום בתו, ניצל את המחווה כדי להבהיר בקול שהוא מסתייג גם מפעולותיה. מאוחר יותר הוא הסביר בראיון לחגי סגל ב"מקור ראשון" כי "הבעיה אינה הדעות של חגית, אלא המעשים שלה".

עכשיו, כך נראה, מסבה עופרן למשפחתה מעט יותר רוגע. בימים אלה יוצא לאור ספרו של סבה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, "פרקי אבות, לפי פירוש 'רוח חיים' של ר' חיים מוולוז'ין" (אגם הוצאה לאור), שאותו ערכה. "פרקי אבות", בניגוד לשאר מסכתות המשנה שעניינן דינים והלכות, עוסק בענייני מוסר, מידות ודרך ארץ. זהו אחד הטקסטים היותר קונצנזואליים ביהדות, עד כדי כך שכמעט במפתיע איש לא התנפל על שר החינוך גדעון סער כשהחליט לשלבו כלימוד חובה בכיתות ח'.

למרות זאת, כשמדובר בליבוביץ, שנולד בריגה שבליטא ב?1903 ונפטר בירושלים בקיץ 1994, קונצנזוס היא כמעט מילת גנאי. השיחות שלו על פרקי אבות, שניתנו בבית הכנסת ישורון בירושלים לפני כ?25 שנה ועובדו עתה לספר, עשירות בתובנות, חלקן מתסיסות, ורלוונטיות גם לימינו אנו. הספר הוא חג גם לאוהביו של ליבוביץ, אחד הבולטים שבהוגי הדעות היהודים במאה ה?20, וגם ליריביו המרובים של מי שלא חסך את שבט ביקורתו מהחברה הישראלית, לעיתים תוך כדי בוטות ופרובוקציות, אך בוודאי היה להם בר פלוגתא בעל רמה.

ב"פרקי אבות" שערכה עופרן אין זכר ל"יודונאצים" שליבוביץ מצא במדינת ישראל או לאמירות בנוסח: "המסתערבים הם החמאס שלנו", ואף לא קריאה למלחמת אחים או קריאות לאי?ציות ולסירוב. אפילו לאנשי הציונות הדתית, שליבוביץ הדתי האדוק, אדמו"ר השמאל החילוני, ראה בתפיסתם "עבודת אלילים לשמה", או לרפורמים שליבוביץ כינה פעם "מתבוללים", אין כאן זכר. למרות זאת אצל ליבוביץ, כמו אצל ליבוביץ, אין רגע דל, גם לא 18 שנה אחרי מותו. השילוב בין משנתו של ר' חיים מוולוז'ין, מחשובי תלמידי הגאון מווילנה ומייסד מודל הלימוד בישיבות הליטאיות, ובין ההתלהבות האסוציאטיבית שאפיינה את שיחותיו של ליבוביץ עם תלמידיו - הוליד ניצוצות והיגדים שעליהם אפשר לחלוק, להסכים ולריב גם היום.

החרדים, למשל, ואולי לא רק הם, בוודאי לא יאהבו את מה שליבוביץ עושה עם עזרה מהרמב"ם ומעגנון לאמירתו של שמעיה: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות". הרמב"ם, ליבוביץ מתעקש להזכיר, "אומר שאסור שהתורה תהיה פרנסה! ואפילו אם פירוש הדבר הוא שהאדם לא יוכל ללמוד תורה וללמד תורה במידה מקסימלית... תלמוד תורה כמקצוע", סבור ליבוביץ, "הוא בעיה גדולה... כשהמשנה מדברת על תורה שאין עימה מלאכה, שסופה בטלה וגוררת עוון, היא מדברת ביסודו של דבר בעניין כספים, שהאדם מתרגל לחיות על חשבון אחרים. לכן התופעה של השחיתות במובן הכספי היא תופעה נפוצה ביותר בעולם הישיבות".

ליבוביץ זוכר פגישה מקרית אחת עם עגנון, והוא מספר עליה לתלמידיו: "פעם אחת פגש אותי ברחוב ש"י עגנון ושאל אותי: 'אמור לי ר' ישעיה, מה הסיבה לכך שהכוח העצום, כוח שלא ייאמן, שהיה לתורה בעם ישראל, נשבר?', ובאמת היה זה כוח שלא ייאמן. עם ישראל התקיים על דין תורה בשעה שלא היה שום כוח שיכול היה להכריח אותו... הדבר הזה עבד... עניתי לו בערך ככה: שמואל יוסף, אתה שואל אותי כאן ברחוב על רגל אחת שאלה עצומה וגורלית... אבל מאחר שאני מניח שאתה תבין, אני אענה לך בפסוק אחד: כוחה של התורה בישראל נשבר משעה שהפכה לתלמוד תורה מקצועי!"

ליבוביץ מספר כי "עגנון אמר לי מייד שזוהי התשובה. אני זוכר זאת יפה מאוד... עם ישראל היום אינו מעוגן על בסיס התורה... עד היום לא היה כדבר הזה בישראל, שמספר לומדי התורה בישיבות היה גדול כפי שהוא כיום, אבל מעולם לא היתה תורה בישראל בשפלות כזאת כמו היום... אצלנו בארץ מדברים על 50 אלף הלומדים בישיבות, אבל אין לתורתם שום כוח ושום השפעה על המציאות. אדרבא, השפעתם מתבטאת בכך שהיא דוחה".

בעולם ההגות היהודי מזוהה ליבוביץ יותר מכל עם הביטוי "תורה לשמה". גם בספרו החדש ליבוביץ דבק בכך. הוא משווה את התורה לפרנסה ש"בה צריך לעסוק יום אחרי יום". את מקור הרע רואה הפרופסור הפעלתן בפסיביות, ומצטט בהנאה את ר' חיים מוולוז'ין: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחה בעולם - טובה וברכה בא לעולם ורעה מסתלקת מן העולם".

ליבוביץ הפך בחייו את ההבנה הזאת לכמעט מוטו, אבל חגית עופרן, נכדתו של מי שכונה בשעתו "הנביא ישעיהו", "מצטערת" היום על האמירות הפוליטיות הבוטות של סבא, "שדחו מעליו אנשים שלא היו מוכנים לשמוע את הדברים החשובים שהיה לו לומר בתחום התורה, המצוות, הערכים והמדע". עופרן מעדיפה לדבר בשפה שלא תעורר כעס. היא לא תיתפס בביטוי כמו "יודונאצים". "זו היתה שגיאה מהותית וטקטית", היא אומרת השבוע. "סבא היה קצת פרובוקטור, כי הוא רצה לעורר ולזעזע את האנשים. היה לזה מחיר. זה הרחיק אנשים מהגדולה שלו בענייני יהדות ומדע וערכים".

אולי לכן עופרן מדברת היום על המתנחלים בשפה אחת, ועל דרכם בשפה אחרת: "יש אנשים נפלאים בהתנחלויות ויש דברים נפלאים שהם עושים, אבל עצם מגוריהם שם הוא רעה חולה", היא אומרת. עופרן תמשיך אפוא לספור קרוואנים ומבני שירותים בהתנחלויות, מכיוון שהיא מאמינה כי היא וסבה "מייצגים את הציונית האמיתית, והפוסט?ציונים הם המתנחלים שמובילים אותנו למדינה דו?לאומית".

עם סבה ניהלה עופרן דיאלוגים ושיחות כמעט בכל נושא שהעסיק אותה, "כמו שאר הנכדים". היא היתה בת 19 כשנפטר, ואחד מזיכרונות הילדות שאותו היא אוצרת עימה הוא "הנסיעה עם סבא באוטובוס לחנות הספרים באוניברסיטה, שם הוא קנה לי את הספר של יצחק משה אלבוגן על התפילה". כנערה, עופרן ביקשה להניח תפילין ולהיות שותפה למניין, אבל בגיל 23 חדלה לקיים מצוות אחרי שערכה עם עצמה חשבון נפש והגיעה למסקנה שאינה מסוגלת לקיים מצוות לשמן, כגירסת סבה, וכי היא עושה זאת "כדי להשתייך לקהילה", כפי שאמרה בראיון ל"הארץ" לפני שנתיים.

את הכנות הבלתי מתפשרת הזאת ירשה עופרן כנראה מסבה, גם ב"פרקי אבות" שלו שהיא ערכה הדבר בא לידי ביטוי. ליבוביץ מדבר בכאב על מיליוני יהודים המודעים לכך שהם יהודים, "אבל מבחינה אובייקטיבית אין בהם שום דבר חוץ מן התודעה הזאת". "הם מודעים למודעותם", כהגדרתו, נשואים לנשים גויות ושולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי של יום ראשון אחר הצהריים, לא כדי שילדיהם יאמצו חיים אחרים אלא רק כדי שיידעו שהם יהודים.

באותה רוח בלתי מתפשרת מתייחס ליבוביץ גם למושג "זכות אבות": להבנתו, על פי הגמרא, "זכות אבות תמה" ולכן "כאן נאמר גם למאמינים באמונה המאגית ש'אני אמנם סמרטוט, אבל יש לי הזכות של אברהם, יצחק ויעקב', שהאמת היא שאם אתה סמרטוט, אז אתה סמרטוט".

מ"פרקי אבות" שלו גזר ליבוביץ הבנות גם לגבי השלטון והשררה: "ושנא את הרבנות", מפרש ליבוביץ את דברי המשנה, "ושנא את האדנות והשררה... מטבעם של מנהיגות ושל שלטון שהם משחיתים את בעליהם כגון המאמר המפורסם: הכוח משחית ושלטון מוחלט גורר השחתה מוחלטת..." כאשר הקיסר, המצביא הגדול הרומאי, נחל ניצחון במלחמה, מזכיר ליבוביץ, היו נוהגים לעשות לו מסע "טריומף בפורום". מישהו היה מחזיק מעל ראשו כתר, אבל תמיד היו מעמידים מאחוריו עוד אדם, שהיה כל הזמן לוחש ואומר לו: "זכור שאתה בן תמותה..."

337 עמודי הספר מציירים את ששת פרקי אבות בדמותו של הפרופסור מרחוב אוסישקין ברחביה הירושלמית, אך תקצר היריעה מלהכיל את כולם, ובכל זאת הנה בתמצות ובהידוק רב כמה תובנות ליבוביציות אקטואליות, לעיתים מקוממות. על המענק האמריקני הקבוע למדינת ישראל הוא אומר: "אמריקה היא כיום הרשות ואנו מקבלים ממנה מיליארדים, אבל זה משום שהם מתכוונים לצורך עצמם, וברגע זה הם מעוניינים לקיים כאן שכירי חרב של האינטרסים שלהם, ושכירי החרב הללו הם צה"ל, שאינו כיום צבא של עם ישראל, אלא... שכירי חרב של האימפריאליזם האמריקני".

לתפילה ל"שלומה של מלכות", כלומר המדינה, מתייחס ליבוביץ בזהירות ואומר לתלמידיו: "גם במקרא וגם בחז"ל המדינה אינה דבר טוב, אבל היא דבר נחוץ, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו. אבל הוו זהירין ברשות, גם כאשר הרשות היא יהודית. אין רעיון אווילי יותר מאשר הרעיון שמלכות ישראל היא ערך נשגב".

בפעמים אחרות מתייחס ליבוביץ למטבעות לשון יומיומות של הרחוב הישראלי. על המונח "בעזרת השם" הוא אומר: "פעם פנתה אלי אישה וסיפרה כי בנה הקטן חלה במחלה אנושה והרופאים כבר התייאשו מחייו, אך לפתע התרחש נס, ובעזרת השם הילד נרפא... ואז אני השיבותי לה כי גם בעזרת השם הילד שלה חלה באותה מחלה אנושה, אלא שכאשר הוא חלה לא עלה על דעת אמו שהוא חלה בעזרת השם, רק כאשר הוא נרפא היא פתאום נזכרה בעזרת השם. אני אינני אוהב בני אדם שיש להם אלוהים סלקטיבי".

תלמידי ליבוביץ יתענגו על הספר, השני שלו על פרקי אבות. הראשון יצא בהוצאת שוקן ב?1979 ("שיחות על פרקי אבות והרמב"ם"). השיחות שמובאות בספר החדש תומללו על ידי בן ציון נוריאלי המנוח, מתלמידיו הנאמנים של ליבוביץ. הן ניתנו בשנים 1986-1985 בבית הכנסת ישורון שבירושלים.

ישורון ידע לא מעט סערות בשל האכסניה שהעמיד לרשות ליבוביץ, שהיה מדען רב?תחומי (עסק במדעי הטבע, בעיקר בביוכימיה) והוגה דעות ישראלי?יהודי?אורתודוקסי, אולם נודע כמבקר חריף של החברה הישראלית. שנה לפני מותו הוחלט להעניק לו את פרס ישראל, אבל אחרי שראש הממשלה דאז, יצחק רבין, הבהיר כי לא ילחץ את ידו של מי שדבק בכינוי "יודונאצים", ליבוביץ הודיע שבהוקרתו כבר זכה, "כבודי במקומו מונח", הבהיר, וויתר על הפרס.

לא רק חגית עופרן ממשיכה את מורשת הסב. אחדים מאחיה ואחיותיה ובהם, הרופא, ד'"ר ישי עופרן, והביופיזיקאי, ד"ר ינאי עופרן, ערכו יחד עם אמם מירה, בתו של ליבוביץ, את אוסף המכתבים של הפרופסור. יוחאי עפרן (מורה) עורך ומנהל את האתר "גליונות נחמה" (נחמה ליבוביץ, אחותו של ישעיהו, היתה פרשנית מקרא ידועה). אורי עופרן, אח אחר של חגית, עומד בראש בית המדרש "דרומא" שבאוניברסיטת בן גוריון, שאותו ייסד. אח נוסף, אילעאי עופרן, מכהן כרב של קיבוץ יבנה. אחותה של חגית, שלומית, היא פסיכולוגית.

חגית עופרן, שחוזרת עכשיו לענייני ההתנחלויות, מעריכה שיום אחד עיסוקה בהן יסתיים כי "הכיבוש בעזרת השם יסתיים, ואז הבעיות של עמידה של האדם מול אלוקים ומול ערכי דת ומצפון יצופו במלוא עוצמתם, וסבא וגדולתו ייזכרו בזכות התרומה שלהם לחשיבה היהודית". לעופרן יש כמה קרובי משפחה בהתנחלויות שאותן היא מתעדת כמעט באובססיביות. היא כמעט אינה מבקרת בהן שלא במסגרת תפקידה: "אני מתקבלת שם כמרגלת, ולכן מעדיפה שלא להביך איש. סבא שלי היה גאה בי".