נואשים לקשר יציב? האשימו את ההורמון

במבט ראשון, נברנים הם לא חיות מרשימות במיוחד. מדובר בסוג של עכברים שמנים, שלא תרצו לראות מסתובבים לכם במטבח. אך מסתבר כי המכרסמים הללו אוצרים בתוכם את המפתח להבנת חיי האהבה והחברה של כולנו. בהשתלשלות אירועים מפתיעה, מחקרים שנערכו בשנים האחרונות על הביולוגיה של הנברנים, סייעו לגלות לראשונה מה גורם לנו להתאהב, כיצד אנחנו מחליטים שהאדם שבילינו אתו את הלילה הוא בן זוג ראוי והאם הבחור החדש בעבודה ראוי לאמוננו.

אם לז'ורנלים מדעיים היו טורי רכילות הם היו מלאים בידיעות על מנהגי החיזור של הנברנים, שכן על מה שחסר להם במראה מפצים הנברנים בחיי האהבה יוצאי הדופן שלהם. העניין שעוררו הנברנים והתנהגותם המינית המגוונת הוביל להתפתחותו של שדה מחקר עשיר, שהניב גילויים מפתיעים ומעוררי מחלוקת.
קהילת הנברנים, כך התגלה, מתחלקת לשני תתי-זנים - נברני הערבה ונברני ההר. לעין בלתי מזויינת הם נראים זהים לחלוטין, ואכן מבחינה ביולוגית מדובר בבני דודים, דומים מכל בחינה למעט הבדל אחד משמעותי. בעוד נברני הערבה מבלים את כל חייהם עם בן זוג אחד בתא משפחתי המכונה בחברה האנושית מסורתי, נברני ההר מקפצים בין בני זוג בחיפוש אחר מין מזדמן.

זכרי נברני הערבה מוצאים להם נקבה ומקדישים לה את חייהם. הם עוזרים לה למצוא מקום בטוח ללדת את הצאצאים שלה ואז נשארים לטפל בהם. נברני ההר, לעומתם יבלו עם כל נברנית רק פעם אחת ואז ימשיכו הלאה בחיפוש מתמיד אחרי נקבות נוספות.

איך ייתכן שחיות כמעט זהות מתנהגות באופנים כל-כך שונים? החדות שבה מונחת השאלה הופכת אותה לאטרקטיבית במיוחד למדענים. הטבע עשה את רוב העבודה; שני הזנים זהים כמעט לחלוטין. כל שנשאר הוא לחשוף את ההבדל החמקמק בין החיות ולקבל כמעט מן המוכן את ההסבר להתנהגויות המיניות השונות שלהן. ואם האלגנטיות של שאלת המחקר לא הספיקה, אל חקר הנברנים התלוותה התקווה שהגורם הנסתר יסלול את הדרך להבנת התנהגותם של בעלי חיים אחרים ובסופו של דבר - של בני האדם. האם האדם הוא יצור מונוגמי? האם מוסד הנישואים הוא תוצר מתבקש של טבענו או הבניה חברתית חסרת כל שחר? שאלות הנוגעות לחיי כולנו עמדו להפוך לשאלות מחקר לגיטימיות.

העניין שעוררו הנברנים משך אליו מענקי מחקר נדיבים ואיתם חוקרים רבים, שניתחו, בחנו ודגמו את הנברנים עד שנמצא הפתרון לתעלומה. אך במדע כמו בהרבה מקרים בחיים, הפתרון מרגש פחות מהמסתורין. כל ההבדל בין שני מיני הנברנים, מסתבר, נעוץ בריכוזים שונים של חומר ביולוגי, סוג של הורמון הפועל באזורים שונים במוח הנברני - אוקסיטוצין.

כאשר גילו מדענים את האוקסיטוצין אצל הנברנים לא היה זה המפגש הראשון עם ההורמון. זה עשרות שנים ידעו מדענים כי הוא פועל במוחותיהם של יצורים ממינים שונים ובהם בני אדם, וכי הוא משחק תפקיד בהכנת גוף הנקבה לטיפול בצאצא ולהנקתו, אחרי הלידה. התגלית החדשה שריכוזים שונים של אוקסיטוצין משפיעים באופן דרמטי על ההתנהגות המינית של המינים, הייתה לא צפויה. לפני שהתקבלה לקונצזוס, נדרש היה להוכיח אותה שוב ושוב בניסויים נוספים.

מחקרה של הת'ר רוס מאוניברסיטת אטלנטה בארה"ב, שפורסם ב-2009, הוכיח באופן סופי את סגולותיו של האוקסיטוצין. המדענים זיקקו את החומר בצורתו הטהורה והזריקו אותו לנברן שלא שמר אמונים לבת זוג. כמעט מיד התביית הנברן על נקבה אחת והקדיש את עצמו לחיים של בן זוג ואבא נאמן. התגלה, כך נראה, הורמון המונוגמיה.

שאלת מיליון הדולר - או עשרות מיליארדי דולרים, אם לשפוט לפי מחזורי הרווח של חברות התרופות - הייתה כיצד ישפיע אוקסיטוצין על בני אדם. ניסויים שנועדו לבחון את האינטראקציה בין אוקסיטוצין לבני-אדם לא איחרו להגיע. אלא שלא כמו אצל הנברנים, קשה לבדוק את הרגלי החיזור של בני אדם בניסוי מבוקר. אחרי הכל, הזרקה של אוקסיטוצין בזמן דייט עשויה להתפרש לא נכון. בהיעדר אלטרנטיבה החלו המדענים לבחון את ההשפעה של אוקסיטוצין בנסיבות ניטרליות יותר.

בניסוי שנערך באוניברסיטת ציריך ב-2005 ושתוצאותיו התפרסמו בכתב העת היוקרתי Nature, קיבלו המשתתפים כסף מדומה. הם התבקשו לשחק תפקיד של "בנקאי השקעות" ולהחליט אם הם מוכנים לתת אותו למשתתף אחר מקבוצת ה"נאמנים". הכסף שהגיע ל"נאמנים" עשוי לגדול במאות אחוזים, אך ההחלטה אם להחזיר את הכסף ל"משקיעים" וכמה מתוכו, נתונה בידי ה"נאמנים" בלבד. לכן השקעה של "משקיע", בדומה למציאות, מחייבת את אמונו ב"נאמן". הטוויסט הוא שחלק מהמשקיעים הסניפו אוקסיטוצין לפני תחילת המשחק. מניתוח ההחלטות של המשקיעים עלתה מסקנה חד-משמעית: אוקסיטוצין גורם לבני אדם לתת אמון רב יותר באחרים. כל המשקיעים שצרכו אוקסיטוצין לפני תחילת הניסוי הסכימו להשקיע את כל כספם ב"נאמנים" המפוקפקים.

אך האם כל זה אומר שתופעות מורכבות כמו מנהגי החיזור, מציאת בני זוג ובניית יחסי אמון נשלטים פשוט על ידי נוכחותו של חומר כימי? האם אין לנו ברירה אלא להסכים כי כל ההתעסקות האינסופית במערכות יחסים היא בסך הכל ניפוח חסר פרופורציות של תהליכים כימיים פשוטים המווסתים על-ידי מולקולות כמו אוקסיטוצין? האם טורי ייעוץ בל"אשה" צריכים להתחלף בנוסחאות כימיות?

השאלות הללו מובילות אל קושי הסברי עמוק, אתו צריכים להתמודד מדענים בדיסציפלינות שונות העוסקות בהבנה ובניתוח של ההתנהגות האנושית. הקושי נובע מכך שבני אדם הם יצורים מורכבים, מאוד מורכבים. פעולת הגוף האנושי מחייבת את תפקודם ההרמוני של מיליארדי חלקים שונים הקשורים זה לזה בסבך של זיקות והשפעות הדדיות.

כמו כן, בניגוד לנברנים, בני אדם הם יצורים חברתיים שלוקחים חלק במוסדות ובקהילות אשר מעצבות, מדריכות ומנהלות את חיינו על-פי אג'נדות שאינן תואמות בהכרח לציווים ביולוגיים ואבולוציוניים. כולנו מרגישים שאנחנו מורכבים ועמוקים, אבל למעשה רק בעשרות השנים האחרונות אפשרו תיאוריות מדעיות כמו תורת המערכות והכאוס לנסח בצורה בהירה מה הופך תופעות כמו בני אדם למורכבות. כך שלמרות שהמדע רק מגרד את פני השטח בהבנת הקשר שבין המנגנונים הביולוגים לבין מורכבותה של ההתנהגות אנושית, כבר היום ברור כי הורמון פשוט כמו אוקסיטוצין אינו יכול להיות הבסיס היחידי לאופן שבו בני אדם חוברים יחד.

דרך אחרת להבין את התפקיד שמשחק אוקסיטוצין בהתנהגות האנושית היא לדבר עם אנשים שצרכו אותו בדרכים מלאכותיות. אלו מדווחים כי ההורמון פועל על רגשותיהם וכי תחת השפעתו הם חשו בנוח יותר לסמוך על כוונותיהם הטובות של האנשים סביבם. אז אמנם ריכוז גבוה של אוקסיטוצין בדם מחזק את הנטייה לתת אמון, אך הוא מהווה רק מרכיב אחד בתהליך קבלת החלטות שבו, כידוע, נלקחים בחשבון עוד שיקולים מלבד תחושותינו כלפי אנשים אחרים.

כמו-כן, אוקסיטוצין איננו תמיד הסיבה ליצירת קשרים בין בני אדם אלא, במקרים מסוימים, אמצעי בלבד. הנוירולוג חסר הטקט פול זאק - שהיה בין החוקרים שערכו את ניסוי ההשקעות - הוזמן לחתונה של חברים וניצל את ההזדמנות כדי לערוך ניסוי בלתי רשמי. הוא לקח דגימות דם מבני הזוג ומשפחותיהם וגילה עלייה משמעותית ברמת האוקסיטוצין בדמם, שנבעה באופן ישיר מנוכחותם בטקס. תגלית זו הובילה אותו לשער כי טקסי נישואים התעצבו כדי ליצור נסיבות בהן יעלה ריכוז האוקסיטוצין ולנצל את סגולותיו לקירוב לבבות כדי להגדיל את האמון בין בני זוג, לחזק את הקשרים בין בני המשפחה החדשים, ולהפוך את ברית הנישואים לעמוקה ומשמעותית יותר. התרבות האנושית, כך מסתבר, למדה להשתמש באוקסיטוצין הרבה לפני שהמדע גילה אותו.

אז כן, אם נרסס את הדייט שלנו באוקסיטוצין, המשווק היום כספריי אף בשם "שיקוי אהבה מס' 9", הסיכויים שהם יתאהבו בנו אכן יגדלו. מצד שני, זה לא אומר שהגיע הזמן לוותר על השיטות הישנות והטובות כמו זר פרחים או כרטיסים לסרט עם ריאן גוסלינג. כפי שניסח זאת הנוירולוג פול זאק שכבר קיבל את הכינוי ד"ר לאב – הדרך הכי יעילה להעלות את רמת האוקסיטוצין בדם היא עדיין חיבוק חברי חם, אבל אם מגע אנושי מביך אתכם, גם כמה שפריצים מהספריי יעשו את העבודה.