פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שידפון

      ניר בן 27, שוקל 36 ק"ג. יוסוף שקע בתרדמת והיה על סף מוות. השמות בדויים אך הנתונים ממשים: 15 אחוזים מחולי האנורקסיה בישראל הם גברים. ישראל היום מביא את סיפורם

      לא רבים יודעים שהאנורקסיה אינה תוקפת רק דוגמניות כחושות עם מבט מזוגג בעיניים. יש גם נערים וגברים שהאוכל הפך אצלם לאויב, ובעולם אף נהוג לכנות את התופעה "מנורקסיה" (man-orexia). בישראל, כ?15 אחוזים מהאנורקטים הם בנים.

      "מקרי האנורקסיה בקרב גברים החלו להתגלות בארץ בתחילת שנות ה?90", אומר ד"ר איתן גור, מנהל המחלקה להפרעות אכילה במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא בתל השומר. "בעבר נהגו לשייך את התופעה להומוסקסואלים ולרקדנים, שהסברה היתה כי רצונם לזכות בגוף רזה הביא אותם לנקוט צעדים קיצוניים. אבל בסוף המילניום הקודם הבינו שגם גברים הטרוסקסואלים שאינם רוקדים נאלצים להתמודד עם המחלה. היום כבר ברור שאין קשר בין זהות מינית לאנורקסיה". השבוע החליטה הממשלה לתמוך בהצעת החוק של ח"כ ד"ר רחל אדטו (קדימה), שלפיה יהיה אפשר לאשפז בכפייה חולי אנורקסיה הנתונים בסכנת חיים. "החוק יכול לעשות את ההבדל בין חיים למוות", קובע ד"ר גור, "הוא ימנע את חוסר האונים שממנו סובלות משפחות רבות".

      המחלה תקפה את ניר כשהיה בן 12. הוא לא היה ילד שמן, אך העובדה שלא הצטיין בספורט הפכה אותו למטרה ללעג בקרב חבריו לכיתה. "הייתי יותר מלא מהאחרים ולא ממש התחברתי לספורט, אז הם היו צוחקים עלי ולקחתי את זה קשה מאוד. החלטתי שאני עושה דיאטה, מפחית בכמויות של האוכל ומוותר על מתוקים".

      המחמאות לא איחרו לבוא, ואחרי חודש התחילו בסביבתו הקרובה להבחין בשינוי החיצוני בעקבות הירידה במשקל. "זה רק דירבן אותי להמשיך, והבנתי שכדי להוריד במשקל במהירות אני צריך להפסיק לאכול. בתוך חצי שנה חליתי באנורקסיה. אמא לקחה אותי לרופא משפחה, שאיבחן כי מדובר באנורקסיה והיפנה אותנו למרפאה להפרעות אכילה בבית החולים שניידר. עד גיל 16 הייתי בטיפולים ובאשפוזים".

      "חולם להיות רופא"

      עד שהתגייס לצבא נהנה ניר מהפוגה במחלה, המכונה בעגה המקצועית "רמסיה". "הסימפטומים של המחלה נעלמו, הפסקתי לחשב קלוריות ולהישקל באופן אובססיבי, ולא ויתרתי על אוכל טעים. אבל בטירונות הכל חזר בבום, ושוב חליתי. המסגרת הצבאית מלחיצה מאוד. המצב החמיר כל כך עד שהגעתי למשקל של 44 ק"ג ואושפזתי במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. הבנתי שאני בבעיה, והצלחתי להתגבר על המחלה. בתוך שלושה חודשים עליתי 13 ק"ג וחזרתי למשקל תקין".
      ניר עבר בהצלחה את המבחן הפסיכומטרי, מצא עבודה ופרח בה. גם המצב במשפחה לא היה יכול להיות טוב יותר, כהגדרתו. אבל דווקא אז, כשחייו עלו על דרך המלך, הוא לא אהב את הדמות שראה במראה. "לא הרגשתי נוח עם המראה החיצוני שלי והחלטתי שאני חייב לרזות. המצב הידרדר, עד שבסוף לא היו מוכנים לטפל בי במרפאה וביקשו שאתאשפז. מובן שסירבתי, כי לא רציתי לאכול ולעלות במשקל". הוא עמד בסירובו, עד שהגיע לתת?משקל של 32 ק"ג. "בשלב הזה כבר התחננתי לעזרה. הייתי מוכן להתאשפז כדי להחזיר לעצמי את החיים שכבר לא היו לי".

      התגובות של הסביבה, מספר ניר, לא מסייעות לו בתהליך ההחלמה. "אנשים חושבים שזה רק עניין של אוכל. יש להם משפטים קבועים שלא ממש עוזרים, למשל, 'אוכל זה כיף' ו'חשוב לאכול כדי להיות בריאים'. הם לא מבינים שזה משהו נפשי קצת יותר עמוק מעוד סנדוויץ', פרי או ממתק שכדאי לי לאכול. יש גם כאלה שקשה להם להבין איך גבר מגיע למצב כזה ואומרים: 'איך זה יכול להיות? הרי זאת מחלה של בנות', או: 'גבר לא צריך להיות רזה כמו מקל'. יש גם את הישירים, שפשוט אומרים לי בפרצוף שאני נראה זוועה".

      ניר רק רוצה להשיב את חייו למסלולם התקין. "אני כל הזמן יושב בבית. פעמיים כבר הפסקתי לימודים באוניברסיטה בגלל האשפוזים והטיפולים. אם יש משהו שאני הכי רוצה בעולם, זה להתאשפז ולהגיע למשקל תקין. אני אטפל בעצמי ואצא מהמחלה הנוראית הזו".

      ואז מה?

      "אלך ללמוד רפואה, וארגיש טוב עם עצמי".

      האשפוז הבא יהיה ה?13 בחייו של ניר. בכל פעם מחדש הוא נכנס לבית החולים, מעלה במשקל, ואז שוב יורד, נזקק לטיפול ומוצא את עצמו באותה סיטואציה. ד"ר גור מדגיש כי "לא נשקפת סכנה לחייו והוצע לו להתאשפז בהדסה עין כרם, אך הוא בחר לא לעשות זאת". לדבריו, "כשחולה מגיע לחדר מיון הוא עובר בדיקות גופניות בבית החולים. אם מצבו הגופני אינו מסכן חיים, הוא נשלח לביתו ומשם מקבל סוגים שונים לטיפול במחלה. כשמדובר בחולה הנמצא בסכנה גופנית, אנחנו מאשפזים אותו במחלקות המתאימות בהדסה ובתל השומר. במקרים שבהם אין מיטות במחלקות האלה אנחנו מאשפזים את החולים במחלקות פנימיות שונות בבתי החולים ברחבי הארץ, ושם הם זוכים לטיפול מתאים. חשוב להדגיש כי בשום מקרה, חולה שנשקפת סכנה לחייו לא נשלח הביתה".

      "התעוררתי בנס"

      האנורקסיה חוצה דתות ומגזרים. יוסוף (שם בדוי), בן 21, נלחם במחלה כבר שש שנים. גם בסטיגמות. "אנחנו משפחה ערבית מסורתית, אצלנו לא ממש מבינים מה זו אנורקסיה", הוא מספר. "בהתחלה לא סיפרתי להורים שלי. היום רק הם והאחים שלי יודעים שאני חולה".

      לפני כחודשיים אושפז יוסוף במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, כשהוא שוקל 37 ק"ג. "אני יודע שהמצב קשה ואני חולה, אבל אני מפחד להשמין. נשקלתי לא מזמן וראיתי שעליתי שני ק"ג. שמחתי בשביל אבא, אמא ואחותי, שמשכנעים אותי לעשות הכל כדי להחלים - אבל נגעלתי מכמויות השומן שראיתי שיש לי".

      הכל החל בגיל 15, כשחיידק תקף את הקיבה שלו. "הרופאים אמרו לי להפסיק לאכול כל מיני דברים שגרמו לחיידקים להתפתח, וזה באמת פתר את הבעיה. נהניתי מהתחושה שאני מרזה ויורד במשקל, והחלטתי להפסיק לאכול עוד כל מיני דברים. כבר מזמן אני לא אוכל עוגות וממתקים, כי זה משמין. לפני כמה שנים החלטתי שאני צמחוני, כדי לוותר גם על בשר ועוף. הגעתי למצב שהפסקתי לאכול בכלל. כבר הבנתי שאני אנורקטי, אבל להורים ולמשפחה סיפרתי שיש לי עדיין בעיות בקיבה".

      לפני כשלוש שנים אושפז יוסוף בטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם במשקל 35 ק"ג. הוא היה על סף מוות. "היה לי דופק 30, שקעתי בתרדמת במשך יומיים. התעוררתי ממש בנס. אחרי שעברתי כל מיני בדיקות הסבירו להורים שלי שכבר שנים אני סובל מאנורקסיה. הם החליטו שהם עושים הכל כדי לעזור לי לצאת מזה. חוץ מההורים והאחים, למשפחה ולחברים שעוד נשארו אני אומר שיש לי בעיות בקיבה. אם אגיד שאני חולה באנורקסיה, אף אחד לא יבין במה מדובר. רק יתרחקו ממני".

      יוסוף בחר להתנתק מחבריו הקרובים ביותר. "העדפתי להישאר בבית ולוותר על בילויים עם חברים, כי המפגשים האלה תמיד כוללים אוכל, וכל מה שרציתי היה לרדת במשקל ולהיות רזה". במהלך השיחה מספר יוסוף על ההצלחות הקטנות שיביאו בסופו של התהליך להחלמתו, אך ממהר להסתייג ומדגיש שהוא רוצה להישאר רזה. "אבא מסביר לי שהבריאות זה הדבר הכי חשוב, ואני יודע שהוא צודק, אבל אני לא רוצה להשמין. הסבירו לי שכדי לצאת מהמחלה ולחזור הביתה אני צריך להעלות עוד עשרה ק"ג, ואני יודע שזה חשוב והכרחי, אבל זה נראה לי לא הגיוני להוסיף כל כך הרבה קילוגרמים. אין לי מושג איך אני אעשה את זה, כי אני לא רוצה להיות שמן. אני רוצה להישאר רזה אבל מפחד למות".

      אחד מכל 20 ימצא את מותו

      בישראל שתי מחלקות אשפוז למבוגרים הסובלים מהפרעות אכילה. בבית החולים שיבא הוקמה מחלקה ייעודית פתוחה, שבה אי אפשר להחזיק חולים בניגוד לרצונם. בבית החולים הדסה עין כרם יש חמש מיטות המשמשות יחידה לטיפול בהפרעות אכילה בתוך המחלקה הפסיכיאטרית. אלא שלא תמיד יש מקום לכל החולות והחולים. במקרים שבהם אין מיטות פנויות במחלקות הייעודיות בשיבא ובהדסה, האנורקטים מתאשפזים במחלקות פנימיות בבתי חולים לימים בודדים לקבלת טיפול מציל חיים מיידי, ובהמשך מועברים למחלקות פסיכיאטריות. "אם לא די בכך שהסובלים מהפרעות אכילה, גם במצבים מסכני חיים אינם מכירים בהיותם חולים וזקוקים לאשפוז", אומר פרופ' עומר בונה, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם. "העובדה שמדובר באשפוז במחלקה פסיכיאטרית מרתיעה אותם עוד יותר מלהתאשפז. הפרעת אכילה אינה מוגדרת בחוק הקיים כמחלת נפש".

      אבחון המחלה קשה הרבה יותר כשמדובר בבנים. "מכיוון שהשמירה על המשקל היא תופעה נפוצה בקרב נערות ונשים, קל יותר לאבחן אצלן את המחלה ולטפל בזמן", אומרת ד"ר סילבנה פניג, מומחית בפסיכיאטריה ובטיפול בהפרעות אכילה בילדים ובני נוער, שמנהלת את היחידה להתערבות במצבי משבר במרכז שניידר. "אמא בעלת דימוי גוף נמוך, שעסוקה כל היום בספירת קלוריות, תגלה מהר מאוד שגם בתה סובלת מאותה בעיה. אם מצבה יידרדר יהיה אפשר לטפל בה בזמן. לעומת זאת, מבנים לא מצפים להיות רזים ואין לחץ לרדת במשקל, ולכן גם בני משפחה קרובים יתקשו לזהות שמדובר באנורקסיה". ההתייחסות לאנורקסיה שונה בין המינים. "יש מקרים רבים שבהם גבר הסובל מהפרעות אכילה לא ישאף להיות רזה אלא בריא", מסביר ד"ר גור. "זה יתחיל מניהול אורח חיים בריא - ארוחות מסודרות שמורכבות מכל אבות המזון והוויטמינים הדרושים, אך ילך ויחמיר עם הזמן, ויכלול פעילות ספורטיבית מרובה בצורה קיצונית ודילוג על ארוחות, מתוך מחשבה שהגוף לא זקוק לכל האוכל 'כי זה לא בריא לשקול כל כך הרבה'".

      גם אידיאל היופי המשתנה תורם את חלקו להתרחבות התופעה. אם בשנות ה?90 של המאה הקודמת הפך המטרוסקסואל החטוב והשרירי לכוכב, בשנים האחרונות צועדים על מסלולי התצוגות דוגמנים רזים וכחושים. גברים מעניקים תשומת לב יתרה למראה הגוף שלהם, ומה שמתחיל בלבוש, ממשיך בטיפוח קוסמטי ונגמר ברצון בגוף רזה.

      לדברי ד"ר גור, "זה יפתיע רבים, אבל המקור של מחלת האנורקסיה - גם אצל בנים וגם אצל בנות - הוא הרצון לשלוט על החיים. זה לא קשור לגיל או למצב סוציו?אקונומי. בעבר אושפז אצלנו במחלקה בחור חרדי בן 18, שהוריו החליטו לשדך לו מישהי וקבעו פגישה עם אשתו לעתיד. הוא נבהל, חשש מעזיבת בית הוריו ומהעובדה שיהפוך לאבא לילדים לצד מישהי שאינו מכיר. באופן לא מודע, הבחור החל לצמצם באכילה והגיע עד למשקל של 30 ק"ג. כשהוא אושפז אצלנו, הבנתי שהוויתור על אוכל היה מבחינתו דרך להחזיר את השליטה לחייו. הוא היה במלכוד נורא: מצד אחד הוא רצה לחזור לאכול, ומצד שני ידע שאם ייצא מהמחלקה, ימהרו להחזיר אותו לעולם השידוכים. האנורקסיה היתה הקלף שלו".

      "אין למחלה גורם אחד בלעדי או מוביל", אומרת ד"ר פניג. "מדובר בשילוב של גורמים פסיכולוגיים וחברתיים כמו פרפקציוניזם, חוסר ביטחון וצורך להיות בשליטה, וגם גורמים משפחתיים, ואפילו גנטיים. מחקרים על היסטוריה משפחתית של חולי אנורקסיה מראים שיעורים גבוהים של תת?משקל בקרב קרובים מדרגה ראשונה".

      רוב החולים יוצאים מהמחלה, אבל יש המוגדרים חולים כרוניים שאינם מצליחים לצאת ממנה. אחד מכל 20 אנורקטים ימצא את מותו, לרוב בין גיל 20 ל?30. הסיבה השכיחה ביותר למוות היא התקף לב, שנגרם כיוון שהגוף לא עמד בעומס ובירידה הקיצונית במשקל.

      "הציבו מולי מראה"

      ויש גם סיפורים עם סוף טוב. אייל (שם בדוי), בן 26, חלה באנורקסיה לפני כשמונה שנים, והיום הוא יכול להכריז שנרפא מהמחלה. אייל התגייס לצה"ל ב?2004, אך בשל סירובו להחזיק נשק, שוחרר אחרי טירונות של חודש. "חיפשתי מקומות שבהם אוכל לעשות שירות לאומי, ובינתיים עבדתי בעבודות זמניות ולא מחייבות - מה שהשאיר לי המון זמן פנוי", הוא מספר. "כדי להעסיק את עצמי התחלתי לעסוק בפעילות ספורטיבית באופן אובססיבי. הייתי מתאמן יותר משלוש שעות ביום, בספינינג, ריצות ותרגילי כוח. המעטתי בנסיעות, ותמיד העדפתי ללכת ברגל, גם למרחקים ארוכים מאוד. כמות האוכל שצרכתי היתה נמוכה ביחס לאנרגיה שהוצאתי, והתחלתי לרדת במשקל באופן דרסטי. אני צמחוני מגיל 16, ובגיל 18 הפכתי טבעוני, אבל ההחלטות האלו באו ממקום אידיאולוגי, ולא כתירוץ לוויתור על אוכל".

      לאחר שהשתלב כמורה עזר בבית ספר יסודי, היו אלה החברים וצוות המורים שעוררו את תשומת ליבו לירידה הקיצונית במשקל. "כולם אמרו לי שאני נראה לא טוב. אחרי שנה שקלתי 45 ק"ג, ואמא שלי לקחה אותי למחלקה להפרעות אכילה. שם החליטו שאני חייב להפסיק את השירות הלאומי ולהתאשפז מייד".

      הוא שהה באזפוז שלושה חודשים וחצי, ובמהלך התקופה הזו לא אושרו לו אפילו יציאות הביתה. "המטרה בטיפול היא לעלות בכל שבוע בחצי ק"ג לפחות. הצוות הבין שבבית אני לא ממלא אחר ההוראות, ולכן לא עולה במשקל, אז ביטלו לי את היציאות בסופי שבוע. לא חשבתי שאני שייך לעולם הזה של הפרעות אכילה, כשסביבי חולות אנורקסיה שעסוקות בספירת קלוריות ובחישובי האוכל שהן מכניסות לפה. זה היה כמו להציב לי מראה מול הפנים, ועדיין נרתעתי מהתיוג הזה".

      במהלך האשפוז עבר אייל תרפיה באמצעות ריקוד ודרמה. "זה גרם לי להתחיל להבין שיש עולם בחוץ, וחיים שלא כוללים רק התעסקות באוכל. ככה התחלתי לאכול ולעלות במשקל". כשהגיע למשקל 59 ק"ג שוחרר והחל להגיע לטיפולים תקופתיים במרפאה בבית החולים רמב"ם. התנודות במשקלו גרמו למשפחתו להיפגש עם פסיכיאטר, שאיבחן כי האנורקסיה מגיעה עקב דיכאון הנובע מחוסר חשק לחיות. הפסיכיאטר הורה לאייל ליטול כדורים נגד דיכאון, ומאז חזרו חייו למסלולם. "אני ממשיך לעסוק בספורט, אבל לא יותר משעה ביום. אני עובד בעבודה שאני אוהב, ולאחרונה התחלתי להתחזק ולהתקרב לדת. היום אני שוקל 72 ק"ג. כבר אין בי פחד לעלות במשקל".