אני תל-אביבי שמשתדל לשמור מצוות. יש לי כיפה על הראש כמעט כל הזמן, ובשבת תוכלו לראות אותי עם חולצה לבנה עושה מסלול קצר על שדרות בן-גוריון בדרך לאחד מבתי הכנסת מלאי הצעירים בתפילות היום הקדוש.
בדרך אני עובר ליד בית קפה אחד או שניים וכולם פתוחים ומלאי אנשים. אני לא מבין איך הם יכולים לחיות בעולם בלי יום אחד בשבוע ששובתים בו, והם לא מבינים איך אני חי בעולם קדמון שמחזיר אותי אלפי שנים אחורה לאותו יום מבורך, שבוע אחרי שבוע. כבוד הדדי של מבטים נמתח בינינו, וכל אחד ממשיך בשבתו המיוחדת. אין מילים במרחב הזה. כל אחד חי את חייו ואינו יכול באמת להסביר את הכיף והרוגע שהשבת שלו מעניקה לו, מדובר רק בתחושות ובאורח חיים פרטי.
עד היום הסתדרנו, אך עתה מציעים לשנות את הסטטוס קוו התל-אביבי. השבת היא גם ציבורית, ויש בה מקומות בילוי, ועסקים ותחבורה, וכולם פתוחים או סגורים כל אחד על פי השתייכותו ואמונת בעליו.
לשנות את אופי השבת
אין באמת כפייה בתל אביב, ויש גם מיניבוסים שמסיעים אנשים ממקום למקום גם ביום השביעי, וזאת זכותם של החפצים בכך במדינה דמוקרטית. ומכיוון שיש גם כאלה שחושבים שחייבים לשמור את השבת, קמות מלחמות של מילים, שלבסוף יתגלגלו גם למעשים, שבהן כל צד עומד מלוא קומתו וזועק את כאבו על אובדן חירותו ושבתו וצרתו, וכמו בכל מלחמה - אין באמת מנצחים.
בשבת אני מתארח אצל חברים, גם הם שומרים מצוות (אני כותב "שומרים מצוות" כדי להימנע מההגדרה הנחרצת והלא כל כך ברורה - "דתיים"), ובמצווה אחת הם ממש מקפידים - הכנסת אורחים.
המיוחד בארוחת השבת הזאת הוא בכך שהם מקפידים להזמין אורחים מבחוץ, כאלה שהרב קוק היה קורא להם "חופשיים" (ולא חילונים, כי להגיד על אדם שכולו חול ולא קודש זה באמת על גבול טמטום הלב). וכך, בכל ארוחה, נחשפים אנשים חדשים לאור המיוחד של השבת, ועוד ועוד אנשים מבינים מה כל כך מיוחד ברעיון של יום אחד בשבוע שבו מתנתקים מהכל ומתכנסים לתוך משפחתיות חמימה ומלאת אהבה.
אין טעם להתווכח בנושא שמירת השבת והאוטובוסים הציבוריים שאולי ייסעו בעיר הגדולה. אם חשקה נפשכם, עלו על קו 5 או על כל קו אחר וסעו לים ביום השביעי. אבל יש לי הצעה למי שמתעקש לשנות את אופי השבת: אם אתם מחפשים לטעום טעם אחר, בואו אלי או לאחד הקרובים הדתיים שלכם לסעודת שבת. פתאום החשיבות של נסיעה באוטובוס ציבורי בשבת תצטייר בעיניכם אחרת.