פעם, בימי ילדותי הפתח תיקואית, נסענו בשבת לים. היינו עולים על משטח הברזל של המשאית הפתוחה, עליה הציבו ספסלים מעץ, כשמסביב היו סולמות עץ חוסמים את האפשרות שנישפך אל מחוץ למשאית. הפנימיות של גלגלי המכוניות, "טאיירים" בלעז, היו מנופחים, ואנחנו היינו נדחסים כולנו, יחד עם הטיירים, ששימשו כאבובים לים. נהג המשאית, שהיה מוביל חומרי בניין בימי החול, היה שוטף את המשטח והופך לנהג לים, וגובה תשלום גם בהתאם.
ההתרגשות של הנסיעה אל הים בשבת איחדה בינינו, חילוניים ודתיים, אשכנזים ומזרחיים, עולים חדשים וותיקים. מאז ימי פתח תקוה של ילדותי עברו הרבה ימים, אבל הים התיכון נשאר כשהיה, הכי קרוב מכל הימים. כמוהו גם החוק להדרת התחבורה הציבורית מכבישי ארצנו בשבתות, גם הוא לא השתנה.
מאז ימי פתח תקוה של ילדותי, הרבה מכוניות פרטיות עלו על הכביש, כמה מאות אלפים. הרבה צעירים נוהגים היום, במיוחד בשבתות, במכוניות של ההורים. מול אותם ימים, בהם היינו שותים מיץ תפוזים, היום הנוער שותה אלכוהול והפחד על הכבישים הפך למהות של תאונות שבת ונסיעה בשכרות.
לאלו שאינם נוהגים בשכרות ואינם שותים, וגם אין להם את המכונית של אבא, הם חייבים לקחת טרמפים ולסכן את עצמם.
הם מגיעים למקומות הבילוי בדרך לא דרך, לפעמים בהליכה ארוכה, או במוניות שעושקות אותם במחירים מופרזים (כן, גם זה קורה). העצבים שלהם עולים והדקירות הופכות לעניין של שגרת שבת. חילול השבת בפרהסיה הפך לחמור יותר עקב השימוש ב"מכוניות שבת" ונהיגתם של "נהגי השבת" הנוהגים מתוך חוסר ברירה, כי אין להם אפשרות להשתמש בתחבורה ציבורית.
הבעיה איננה ברוב או במיעוט
עד כאן בענייני הנוער והצעירים, אבל מה עם המבוגרים? מה עם הקשישים, שאינם דתיים, שאינם שומרי שבת? האם הם חייבים להיות שבויים בבתיהם, זאת למרות שהם החלק הארי של החברה העירונית בימינו? האם לא מגיע להם השירות הציבורי גם בשבת? אחרי הכל, ולמרות הכל החברה החילונית היא עדיין הרוב המוחלט של המדינה, בטח הרוב המוחלט של גוש דן ובמיוחד של העיר תל-אביב. אם כן, למה הם צריכים לסבול את רצונם של מי שכופה עלינו לצאת מהבית עם הרכב הפרטי, או לשבת בבית כי אין אפשרות אחרת?
הבעיה איננה ברוב או במיעוט. הבעיה היא שלדתיים מוותרים - החילונים כאילו ביטלו את קדושתם בפני הדתיים. גם לנו, החילונים, יש קדושה והשבת שלנו מקודשת בעינינו בדיוק באותה קדושה כמו של הדתיים. אנחנו רק מקדשים את פעילותנו באופנים אחרים. מותר לנו. אנחנו לא מבטלים את עצמנו, לא את יהדותנו, לא את הקשר שלנו אל העם היהודי ובטח לא מבטלים את קדושת החיים ואת קדושת המנוחה. יש הרואים בשבת של תפילה מנוחה ויש הרואים את חוף הים כסוג של תפילה.
מישהו חייב לקבל אומץ ולצאת מהקופסה הפוליטית, המתחנפת את הקהל הדתי (שלא אכפת לו שמכוניות פרטיות נוסעות בשבת, לרבות מוניות). האמת היא שאם היו עורכים משאל בין הקהל הדתי, אני נוטה להאמין שהרוב היה אומר: "אדם באמונתו יחיה". יותר מהחנופה לקהל הדתי, מתחנפים הפוליטיקאים זה לזה בשיטת "שמור לי ואשמור לך". הפוליטיקאי החילוני יודע שיום הנקמה לא יאחר לבוא... ביום ההצבעה! הוא יודע שהפוליטיקאי הדתי לא שוכח, ותמיד יש מי שיזכיר לו.
לא נגד הדת
הגיע הזמן לראות את אומץ ליבם של ראשי העיר החילוניים, ובמיוחד של הערים המהוות מרכזי בילוי ופעילות של שבת. מעל לכל, הגיע הזמן לראות זאת בערים המעורבות, כמו תל אביב-יפו, רמלה, לוד, עכו, נצרת (בקיצור, כולן חוץ מירושלים, בני ברק, צפת, אלעד ועוד כמה). יש ערים ש"חירדו" את תושביהם למרות רצונם, אולי אפילו ללא ידיעתם. עובדה זאת קיימת בערים כמו טבריה ובית שאן, שבהן גם אם תיסע ברכב פרטי תיתפס כמאוס מחמת הדת.
אינני נגד דתיים, אני גם לא נגד הדת. אני בעד התרבות היהודית, הקהילתיות היהודית, הסיפור היהודי, אך נגד הכפייה של אמצעי פולחן יהודיים כנגד אלו שאינם "מתפלחנים" באמצעות כפיית רצונם על האחרים. אין שום סיבה שבעת שבתי עסק כאלה ואחרים פועלים בשבתות, לא יהיה אפשר להגיע אליהם בתחבורה ציבורית.
די לסטאטוס קוו המטורף הזה, המטריף דעתם של כל הצדדים, במצב של סטאטוס קוו שכזה הבערה תפעל מלמטה ותביא לפילוג בפיצוץ, שלא תהיה לו תקנה. לדעתי, האמיץ מבין ראשי הערים הוא רון חולדאי, שידע לעשות זאת כבר במקרים רבים. אין לי ספק שהנפת הדגל באמצעותו, תביא את ה"חיילים" האחרים מתוך ראשי הערים בישראל, וטובה שבת אחת קודם.