השנאה הפכה לאטימות

"יופי! פחות מחבלים!", "תודה לאל, שכל יום יהיה אוטובוס כזה", "אחלה ידיעה לפתוח איתה את הסופ"ש". אלה היו רק חלק מהטוקבקים שהופיעו ברשת ביום חמישי בבוקר, בתגובה לידיעה על תאונת הדרכים הקטלנית שאירעה מצפון לירושלים, ושבה נהרגו עשרה ילדים ומורה פלסטינים.

העין קוראת, והלב מסרב להאמין. ככה מגיבים אזרחים ישראלים להרג של ילדים בני 5 ו-6. שום חמלה. שום הזדהות אנושית. רק שנאה מטורפת ומעוורת. הייתכן שהעם היהודי, הטורח בכל הזדמנות להתגאות בערכיו המתקדמים וההומניסטיים, הצליח לגדל פה דור כל כך אטום, כל כך מרושע, כל כך שונא?

הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא מהמורכבים שיש, ואכן בוצעו פה במהלך ההיסטוריה של הסכסוך הזה מעשי רצח ופיגועים מחרידים בישראלים. יותר מכך, רבים מהישראלים רואים בפלשתינים את אויבינו המרים, ולא בכדי. אבל האם זה מצדיק שמחה לאיד כאשר ילדים קטנים מתים? האם זו תגובה הגיונית? נורמלית? מובנת? בהחלט לא. בשום דרך. אי אפשר להבין איך בני אדם יכולים להגיב ככה למשמע סבל אנושי, גם הוא מתרחש בקרב אויבינו.

התגובות הבלתי אפשריות האלו הן פירות באושים של חינוך מתמיד לשנאה שמתנהל במדינת ישראל. כשמחנכים לשנוא את האחר, גם אם הוא אויב, התוצאה הבלתי נמנעת היא בדיוק זו: אטימות ורוע.

כשאנחנו מנסים להבין לעיתים כיצד ייתכן שבתרבויות ובמקומות מסוימים בעולם אנשים יכולים להתנהג ברוע כל כך מחריד כלפי בני אדם אחרים, איך ייתכן שבוצעו מעשים של רצח עם, אונס, רדיפה על רקע דתי או על רקע נטייה מינית - עלינו לזכור ולהביט במראה שמולנו: כשנוקטים דמוניזציה לקבוצת אנשים - היא עובדת. בסופו של דבר בני האדם האלה כבר לא נתפסים כבני אדם, ואז אפשר להתנהג אליהם באכזריות בלתי נתפסת.

כשאנחנו מחנכים את ילדינו להתייחס אל הפלסטינים כאל מפלצות שותות דם שכל מטרתן היא להקריב את ילדיהן ולרצוח אותנו - בסופו של יום הילדים שלנו מתחילים להאמין בכך. מכאן ועד התבטאויות מחרידות כמו אלה שקראנו ושמענו בעקבות תאונת הדרכים מיום חמישי - הדרך קצרה מאוד.

איני מצפה שכל אזרח ישראלי יהיה הומניסט גדול. בתוך עמי אני חיה. ועדיין, שמחה על מותם של ילדים פלשתינים בתאונת דרכים מחרידה היא תגובה שצריכה לזעזע אותנו, להרעיד את אמות הספים, גם בתוך ים הלאומנות האופף אותנו. ילדים בני 6-5 יצאו לטיול שנתי ולא חזרו הביתה. איך אפשר שלא לרחם? לכאוב? לחשוב על המשפחות שלהם? להזדהות לרגע?

שמחה על מותם של ילדים קטנים היא אובדן צלם אנוש. הגיע הזמן לחשבון נפש.