אני עובר מתחת להולילנד שבירושלים פעמים רבות. בכל פעם שאני עובר שם אני נושא את עיניי ומתייחס להולילנד כמו אל הקשת בענן - אות וסימן. אנדרטת יד השחיתות. ליבי על הגרים שם, ששילמו במיטב כספם ביושר, והם אלה שנושאים על גבם את הכתם הנורא שדבק במקום הזה.
במרומה של ירושלים, במקום הבולט ביותר בעיקר הקודש, ניצב בצורה שחצנית ומתנשאת המקום המזכיר לכל אחד את המכוערת שבסטיות השלטוניות - השחיתות. אני מתייחס למקום הזה שוב ושוב כאות אזהרה לכולנו. נביאי ישראל הזהירו חזור והזהר כי שחיתות שלטונית היא הסכנה הגדולה ביותר ששלטון יכול לחולל. הדבר נורא בשל העובדה שמשאבי החברה מחולקים שלא בצדק; הדבר נורא בשל העובדה שהשלטון מקבל החלטות שאינן נובעות מבקשת טובת האומה, אלא מטובות הנאה פרטיות של השלטון; הדבר נורא בשל העובדה שאין פעולה המביאה לחוסר אמון בשלטון ולסכנת אנרכיה נוראה מאשר השחיתות; הדבר נורא בשל העובדה שהוא מביא לחלחול השחיתות לכל מערכות החיים, לנוכח העיקרון המוטח "כולם מושחתים - תאמין לי".
אין לי מושג אם מי שעומד היום לדין על שחיתות הוא אכן מושחת. כולנו צריכים להפסיק עם שיטת המשפט בכיכר העיר ועם עשיית לינץ' באלה העומדים לדין. אסור לנו לחרוץ את משפטו של אדם לפני מערכת המשפט. אפשר שעוד נצטרך להתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר על עוול שגרמו לו, ולעשות חשבון נפש פנימי עמוק כיצד אנו מאפשרים הדחת ראש ממשלה מכהן שלא בצדק. הכל עוד יכול להיות.
עמידה שחצנית מעל הקטמונים
מצד שני, מערכת המשפט אינה ההגדרה היחידה לשאלה אם מדובר בקלון השחיתות. למרות כל ההסתייגויות אפשר לראות בהולילנד את יד הזיכרון למחירה הכבד של השחיתות. הדבר נובע משתי סיבות. הראשונה היא ההנחה הסבירה שאדם ישר לא היה מאפשר את הפרויקט הנורא הזה, בעמידה השחצנית והמתנשאת מעל הקטמונים ובחוצפה עזת הפנים שהפרויקט הזה מבטא בתוכנו. הסיבה השנייה היא הקביעה כי גם אם שום אדם לא לקח פרוטה אחת לכיסו או למקומות אסורים - מדובר במעילת האחראים לצביונה של ירושלים באחריות שהוטלה עליהם לעיצוב פני העיר. מעילה זו כשלעצמה היא שימוש בתפקיד ציבורי לצורך אחר מאשר השליחות הציבורית שמוטלת על האדם.
"מיתוק הדינים" של הולילנד ייעשה אם נקבל על עצמנו, כל אימת שאנו עוברים ורואים אותו ממרחבי ירושלים, להילחם בשחיתות. ראשית, בשחיתות שבתוכנו, ובמקומות שבהם אנו נהנים מקופת הציבור שלא כדין, או לא ממלאים את שליחותנו בנאמנות. שנית, בקביעה כי זהותה היהודית של החברה תיקבע במאבק בלתי מתפשר בשחיתות שלטונית, גם במקומות שנעשים דברים שהם לטובתנו.
המאבק על נגישות צודקת למשאבי החברה צריך להיות חלק מעולמנו הדתי וההלכתי, האנושי והמוסרי, כדי לקיים את עצמנו כממלכת כוהנים וגוי קדוש, והוא צריך להניע אותנו כיוון ש"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".