פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ללא כבוד אחרון

      בית העלמין האבוד של ירושלים התגלה מחדש בעקבות ספר שכתב מורה הדרך דורון הרצוג. 1,000 שנים מאז נקברו בו, עובר בית הקברות "מתיחת פנים", ומתוכננת בו מצבת ענק משותפת

      סמבוסקי, כשמו של מאפה העניים, הוא בית העלמין האבוד של ירושלים במורדות הר ציון, "אח חורג'' לבית העלמין היהודי הידוע והמפורסם בעולם על הר הזיתים.

      בסמבוסקי, ש"ניטע" באי סדר מוחלט מול גיא בן הינום, נקברו במאות האחרונות אלפים מעניי ירושלים, וכפי שבחייהם לא ראו מנוחה ונחת, כך גם במותם. בית העלמין הנשכח הזה, שחולל, נחרש והוזנח הן בתקופת שלטונה של מדינת ישראל בהר והן בימי המנדט הבריטי והשלטון העות'מאני, היה שוקע אל תהום השכחה, אלמלא שיגעונו הכמעט פרטי של אדם אחד: המחנך ומורה הדרך הירושלמי דורון הרצוג.

      לאורך 30 שנה התחקה הרצוג אחר סיפורם של הקברים העקורים ושל המצבות המנותצות, נבר בפנקסי קבורה שדפיהם הצהיבו מזוקן ובארכיונים מאובקים, בחן תצלומים ישנים, שוחח עם זקני ירושלים ואף ניקה ותיעד את שרידי המצבות בעזרת תלמידיו וידידיו, שאותם סחף בהתלהבותו.

      "קבורה שקטה"

      עכשיו יצא הספר על סמבוסקי ("סמבוסקי - סיפורו של בית העלמין היהודי בהר ציון", בהוצאת מגלי"ם ובעריכתו של ד"ר אייל מירון), ספר מרתק אך עצוב, גם מכיוון שסיפור על מתים ועל קברים, בפרט כאלה שחוללו אינספור פעמים, אינו יכול להיות שמח, וגם מכיוון שדורון הרצוג (53) נפטר במפתיע לפני כשנתיים והמחקר שלו הפך יד זיכרון למחברו.

      תמונת הפתיחה בעלילה שאליה נסחף הרצוג דווקא נראית מרהיבה: בסוף הקיץ צובעים אלפי חצבים את המורדות הדרומיים של הר ציון. הרצוג ראה אותם בפעם הראשונה בסוף שנות ה?70 של המאה שעברה, אך כשקרב אליהם ראה שהם מכסים על מדרון טרשי זרוע הרס, לכלוך, אשפה ועשרות מצבות וחלקי מצבות המפוזרים בלא סדר ובלא גידור ושבילים. החצב, הוא למד לדעת, ששורשיו חזקים במיוחד, שימש את אנשי הקהילה הספרדית בירושלים כתחליף זול לגדרות אבן כדי לסמן גושים וחלקות, כפי שהיה נהוג בימי קדם. זו הייתה תחילת הדרך לשחזור קורותיו של סמבוסקי.

      אחר כך, כשהעמיק בתולדותיו של בית העלמין בהר הזיתים, נחשפו בפניו מימדי התהליך שהביא להקמת סמבוסקי בהר ציון ולהפיכתו לבית קברות לגלמודי העיר ולענייה. סמבוסקי היה תמונת ראי שממנה ניבטו צרותיה של ירושלים: במהלך המאה ה?16, וגם לאחריה, השתוללו בירושלים מגפות קשות שהפילו חללים רבים. על שטחי הקבורה בהר הזיתים, שבלאו הכי הלכו והצטמצמו, איימו השכנים מסילוואן. אלה גבו מהיהודים דמי חסות תמורת "קבורה שקטה". מצוקת המקום בהר הזיתים הייתה כה קשה עד שבשלב מסוים היהודים קברו את מתיהם בחצר מסגד עומרי ובמערה שבחצר המסגד, הנמצא היום בליבו של הכפר סילוואן.

      מכה אחר מכה

      כשמחלת הדבר התפשטה בירושלים, ציווה המושל העות'מאני לשחוט את כל הכלבים נגועי הדבר בעיר ולקבור אותם בבית הקברות של היהודים. היהודים התקוממו נגד הצעד המשפיל הזה, אך המושל השיב להם: "כולם כלבים, ולכן אני רוצה שכל הכלבים יהיו במקום אחד". בשנת 1562 גזלו הערבים מן היהודים חלקות קרקע בהר הזיתים, והיהודים נאלצו לפדות את הגזילה בכסף. שני דורות אחר כך ב?1625 דיווח הכומר הצרפתי איב דה?ליל שביקר בירושלים, על הוראה של הקאדי להוציא את גופות היהודים שנטמנו במדרון הר הזיתים ולהשליכן למקום אחר, "אך תמורת אלף גרוש הסכים לבטל את הגזירה".

      במחצית המאה ה?17 לא הגיעו "כספי התמיכה" לירושלים ומאות נספו ברעב. למצוקת הקבורה הצטרף המנהג של הבאת המתים לקבורה בירושלים. מדי פסח נהגו יהודי מצרים להגיע בשיירה גדולה לירושלים ולהביא את עצמות יקיריהם לקבורה בהר הזיתים. כך נהגו גם עולים ומבקרים מארצות אירופה, "והכל למען זכותם של הנפטרים להיות הראשונים אשר יקומו לתחייה באחרית הימים".

      נוסף על "ייבוא" הנפטרים, התעצמו הצרות מבית. לאורך המאות ה?17, ה?18 וה?19 התגברו המגפות בירושלים והפילו חללים רבים מאוד. בשנת 1864 תיאר הרופא הבריטי ד"ר צ'פלין במאמרו את "המחלות בירושלים", והתעכב על "בתי השימוש הפתוחים, פגרי החיות המונחים ברחובות ופיסות הירק והפירות ושיירי המזון הפזורים בכל מקום". השיא נרשם בשנת 1865 כשבירושלים השתוללה מגפת כולרה שהפילה בין 500 ל?800 חללים מקרב הקהילה היהודית.

      רבה של ירושלים, מאיר אוירבוך, סיפר על המגפה במכתב מפורט כי "...מפרשת נח גברה המחלה בעוונותינו הרבים ובכל רחוב מספד ולא נשמע בחוצות ירושלים רק קינים ונהי כל אבות על בנים ובנים על אבותם..." גם הסופר ש"י עגנון היטיב לתאר את הלכלוך והמגפות בירושלים באותם הימים: "...ימות החמה עמדו בעצם תוקפם. ירושלים עטופה ברעב ובצימאון ובאבק וכל מיני תחלואים... מהלכים בעיר כל מיני זבובים ויתושים ופרעושים ויבחושין עושים דמם של ישראל שחוק..."

      אחר כך פקד ארבה את השדות, פעמיים, והשחית את היבולים. בצורת קשה ייבשה מקורות מים. בירושלים שרר מחסור במזון ובמי שתייה. רבים מתו ברעב, ובהם כמה דמויות ידועות דוגמת רבי מרדכי סלומון, רבי יואל יוסף ריבלין וד"ר רוטציגל, רופא שמסר את נפשו להציל חולים רבים.

      סחיטה והרס

      הקמתו של בית קברות נוסף בהר ציון הייתה, אפוא, התפתחות טבעית שנבעה ממימדי המוות העצומים שפקדו את היישוב בירושלים באותן שנים. מצוקת הקבורה בהר הזיתים, דמי החסות שנגבו מהיהודים תמורת קבורה שם והעובדה שגם יהודי חו"ל הגיעו כדי למות בירושלים ולהיטמן בהר - הביאו לנסיקה במחירי הקבורה בהר הזיתים. סמבוסקי, שהיה קרוב יחסית לרובע היהודי ולחומה, היה פתרון נוח וזול לעניי העיר, שידם קצרה מלהביא את מתיהם להר היקר, וגם פתרון נוח לראשי הקהילה בירושלים שלא רצו "לבזבז" מקומות קבורה טובים על הר הזיתים בעבור עניי ירושלים, ואף פטרו עצמם מההכרח לעבור דרך הכפר העוין סילוואן.

      כך, אפוא, קם סמבוסקי שמהמאה ה?19 העדויות עליו מפורטות יותר. צליינים ותיירים נוצרים, וגם חוקרים וכותבי תולדות ירושלים, מציינים את דבר קיומו במפורש. בתצלום נדיר משנת 1855 שהרצוג איתר, אפשר לראות את בית העלמין במלוא הדרו, ובו מאות מצבות שהיום אינן קיימות עוד. 14 שנה מאוחר יותר בתצלום של פרנק גוד אפשר לראות מצבות רבות שאינן מופיעות בצילום מ?1855, כפי הנראה מדובר במצבותיהם של חללי מגפת הכולרה.

      גם במפות מאותן שנים מסומן בית העלמין היהודי על הר ציון, אלא שמתקופת המנדט הבריטי, ובייחוד לאחר מאורעות תרפ"ט, החלו הרס שיטתי של המצבות ושימוש באבני המצבות לבניית גדרות ובתים של תושבי האזור. ראשי העדה הספרדית בירושלים, משה דוד גאון (אביו של יהורם גאון) ויוסף נבון (אביו של הנשיא החמישי יצחק נבון) פעלו אצל השלטונות הבריטיים, וב?1936 מיפתה מחלקת המדידות של המנדט הבריטי את השטח ושורטטו גבולות בית העלמין.

      אלא שההתנכלויות למקום לא פסקו. ב?1936 מדווח "הארץ" כי "בחלקה המכונה סמבוסקי הרשו לעצמם השכנים לבנות בית ממש בתוך בית העלמין לאחר שסילקו בלי כל היסוס מאות מצבות, שכיסו את המקום..." חברי ועד העדה הספרדית, ובראשם משה דוד גאון, פוקדים באותם ימים את המקום שוב ושוב ומתעדים פגיעות, הזנחה והסגת גבול של ערבים במקום. בפרוטוקול ישיבת ועד החברה קדישא, ימים אחדים לאחר חג השבועות בשנת תש"ה, נכתב: "קשה לשער מה רבה העזובה וגודל החורבן הנראה לעין מכל עבר. עשרות מצבות מנופצות ומושלכות מתגלגלות על כל מדרך כף רגל, מהן שסולקו לגמרי מעל הקברים, מהן שטולטלו מצד לצד, לשם הרחבת הדרך או פינוי שטח ידוע בצורת מגרש ספורט, שלפנים היה זרוע קברי מתים. כך סידרו ילדי הכפר שדה שעשועים בתוך בית העלמין... פרות ועזים רועות במקום..."

      הרס גדול עוד יותר פקד את המקום בתקופה הירדנית (1968-1967), שבה נהרסו בהר הזיתים כ?50 אלף מתוך כ?70 אלף קברים יהודיים, וגם גורלו של בית העלמין סמבוסקי לא שפר עליו ורבות ממצבותיו נעלמו. במפות של צה"ל, לפני מלחמת ששת הימים, כונה כל השטח המערבי של בית הקברות, עד דרך הפטרולים, "הסמרטוטיה". על רכס הר ציון, מצפון לבית העלמין, נבנה מחנה צבא ירדני שרוצף באבני המצבות מסמבוסקי.

      ההכרה בבושה

      כשישראל איחדה את ירושלים נותרו במקום 300 ציוני קברים ומצבות בלבד. הרצוג, שהפך ל"אבא" הכמעט חוקי של סמבוסקי, ריכז אצלו כמעט כל תכתובת פנימית בין הרשויות השונות בנושא סמבוסקי, אבל מיום ליום ומשנה לשנה הלך המקום ונמחק, גם תחת שלטון ישראל.
      מזכר של מתאם בתי העלמין בעיריית ירושלים משנת 1973 מציין זאת: "בית העלמין נמצא במצב כה מוזנח, עזוב וירוד עד שבחלקים מסוימים קשה כבר להבחין בסימנים של קברים, מאחר שמצבות האבן נשדדו או נלקחו. מצאתי מספר מצבות אבן בבתי הערבים המשמשות כמדרגות לירידה לבתיהם. ישנם סימנים של העלמת מצבות, והקרקע כאילו נחרשה או פוזרה בעזרת טוריות".

      שש שנים אחר כך מכה על חטא עמרם הרוש, מנכ"ל מועצת בתי העלמין בירושלים, וכותב לדורון הרצוג: "כיצד נישא את פנינו כלפי הציבור והעולם כאשר אנו נוהגים כך כלפי בית קברות יהודי ומה דרישה תוכל לבוא מאיתנו כלפי העולם, כאשר אנו מתריעים על יחסם לבתי עלמין יהודיים. גדול הכאב וכבד רגש האשמה שאני חש לנוכח העובדה, כי המדובר בבית עלמין לעניים וגלמודים וגמילות חסדים שאנו כה אמונים עליה - אנו חייבים כפל כפליים כלפי עניים אלו, שידם לא השיגה להם לרכוש אחוזת קבר...". הרשויות בישראל לא הפסיקו להתכתב בעניין סמבוסקי, אבל בשטח כמעט לא נעשה דבר. הרצוג מביא תמצית מההתכתבות העקרה הזאת בספרו.

      התכתובת הענפה עוסקת בתקציבים ובסמכויות, אך איש אינו מקבל עליו אחריות למתרחש. אולי בשל כך השכנים הערבים חשים חופשיים להקים במקום, בלב בית העלמין, שכמעט דבר לא נותר ממנו, משחטת רכב ומוסך בלתי חוקי ודיר עזים ואורוות סוסים, ובאחד המבנים אף מוקם צריח מסגד, מתוך הנחה שהיהודים לא יעזו להרוס "מקום קדוש".

      רק בשנת 2004 יזמה רשות הטבע והגנים את הרעיון לשלב את סמבוסקי במסגרת הגן הלאומי עוטף ירושלים, ולכאורה ניתנו כלים לשינוי המצב, אלא שב?2010, כפי שמתעד הרצוג עצמו, חודשים אחדים לפני פטירתו, "הגיע מצבו של בית העלמין לשפל: "לא נותרה כמעט מצבה העומדת על מקומה המקורי ובשטח בית הקברות היה אפשר לזהות רק עשר מצבות בודדות או חלקי מצבות. התושבים הערבים הגרים בגבולות בית הקברות השתמשו במקצת השטח כבמגרש חניה, ואלפי טונות של פסולת כיסו שטחים נרחבים במקום".

      גאולה מאוחרת

      שנים אחדות לפני שנפטר השיג הרצוג, לאחר מאמצי שכנוע רבים, את רשימות הנפטרים שנקברו בסמבוסקי מבני משפחת פרנס, קברני העדה הספרדית. רוב הפנקסים הבלויים נכתבו בכתב חצי קולמוס הקשה לקריאה, וכדי להכין רשימה מסודרת של הטמונים במקום, הוצלבו רשימות אלה עם מקורות מידע אחרים ועם שברי הכיתובים שנמצאו בשטח מאז 1979. אחרי שהשקיעו עמל רב נוצרה רשימה ובה יותר מ?1,600 שמות, שהודפסה בספר.

      רק עכשיו, כשנתיים אחרי שהרצוג נפטר, מטופל סוף סוף השטח. הרשות לפיתוח ירושלים ניקתה אותו ולאחר עבודת נמלים שבה השתתף עוזר המחקר של הרצוג, ישראל קאודרס, אותר מיקומם של 280 מהקברים. קו הביוב שעבר במקום הוסט למסלול אחר ובתכנון: מצבת ענק משותפת שעליה ייחרטו שמותיהם של כל אלה שמקום קברם המדויק לא אותר; יותר מ?1,000 איש שהזמן שכח וסיפורם נגאל עתה משכחה.