פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כדי להיאבק עם העוני צריך להכירו

      אנשים החיים בעוני חייבים להיות שותפים למאבק בו. ר', בת 49 ואם לשישה הנאבקת בעוני כל חייה, סבורה שגם מקבלי ההחלטות צריכים להגיע אל השטח ולא לאחוז בשלט הרחוק

      "המאבק בעוני" הוא בשבילי המציאות בה גדלתי, מציאות של חיים שלמים. מילדות אני נלחמת על חיי - כתינוקת, כילדה, כנערה, כאישה וכיום גם כאם. שורדת בסביבה של צלקות. שמי ר', בת 49, נשואה ואם לשישה ילדים. מיום היוולדי עד עצם היום הזה אני נאחזת בדרגות זכאות של הרווחה.

      אבי היה אלכוהוליסט ודאג רק לטיפה המרה. אימי, צייתנית ומוכה, הקדישה את כוחותיה לניסיון למנוע מאיתנו תת תזונה, ואני עצמי ספגתי מכות שהציפו בי תחושה קשה של חוסר שייכות. מילדות חונכתי להבין שכך העולם מתנהל: רעב, אלימות, תחרות, הישרדות. חוסר אונים מוחלט שבתוכו אין לי זכות קיום. ברקע היו עוד ועוד "הורים" שהתיימרו לגדל ולחנך אותי: פקידות סעד, מדריכות הוסטלים, מנהלי מוסדות, מורים בפנימיות, אבל אף פעם לא התפניתי ללמוד - הייתי תמיד מפוחדת מדי. המגע עם החברה לווה בביזיון תמידי: אני לא מוצלחת כי פשוט אין לי. לא אחת תמהתי, אם יש הבדל בין מוות בקבר - לחיים מעליו.

      היום אני מעיינת בדו"חות הסוציאליים מן העבר, במסגרת הליך משפטי נגד אלו שפגעו בי, ולמרות שחלפו ארבעה עשורים, מן הדפים נשקפת מציאות שמבהילה אותי מחדש גם עכשיו. הרעב שהנפש לא יכולה לספוג, הפגיעות, הבושות וההתעללות, עליבות החיפוש המתמשך אחר לחם או תפוח, וחוסר האונים.

      מקרר ריק (בוצ'צ'ו)
      אני היום פוחדת, חרדה לעתידי ועתיד ילדיי, שהם למעשה דור שלישי למעגל העוני (צילום אילוסטרציה: בוצ’צ’ו)

      לא הכל השתנה - אני היום פוחדת, חרדה לעתידי ועתיד ילדיי, שהם למעשה דור שלישי למעגל העוני. אני עדיין נלחמת ביני לבין עצמי, וזו מלחמה קשה. מדי יום אני אוספת כוחות עצומים כדי לשרוד, ולא רוצה לוותר לעצמי. אני פעילה מזה כ-18 שנים בארגונים חברתיים. אין לי רגע, אבל אני מתעקשת כדי להציל את מי שאפשר, בניסיון להבטיח שילדים אחרים לא יעברו את שעברתי. כאמא, אשקיע הכל ובאהבה בילדיי ובניסיון להגן עליהם, כדי שעתידם יהיה קל יותר, אבל גם ילדים אחרים ראויים לזכות באהבה.

      דרכי לא הייתה קלה גם ב-25 שנות נישואיי. עד לפני שנה עבדתי כ-13 שנים כמזכירה, ולצערי קרסתי נפשית, בעוד בעלי מתקשה להתקבל לעבודה מפאת גילו. בין שכרו לבין מציאות החיים בחוץ נפער פער גדול, וגם בנותיי הצעירות לא מוצאות תעסוקה שמתאימה להן. החיים פשוט עושים צחוק ממני וממשפחתי : בעוד המחייה מתייקרת, אנו חיים מקצבה של 100% נכות, המסתכמת ב-4,200 שקלים ומדמי אבטלה שמסתיימים בעוד חודש, שמקבל בעלי בסך 3,700 שקלים – סכומים זעומים. צריך להבין: תנורים אנחנו לא מפעילים כלל בחורף, ובנוגע למזון - נמאס לחכות לארגז ליד הדלת. אני לא מצליחה ללכת לסופר בלי לפחד - וקונה רק מה שממש צריך. זו לא הפעם הראשונה שאני מספרת על הדברים האלה - על הילדים שלי שלא תמיד מקבלים ספרים לבית הספר, על החשבונות מים וחשמל שלא משולמים: לא פעם ולא פעמיים העובדת הסוציאלית שמעה זאת - אך לא היה לה מה לתת לי. ואיך ילמדו ילדיי? איך ישיגו תואר? החינוך מופרט ומתייקר. דווקא במקום שבו נפתחת דלת ליציאה ממעגל העוני, דווקא שם שמים לך רגל.

      לחזק את היש ולא את האין

      כיום אני לא צריכה אישור מאף אחד על קיומי ועל הצרכים שלי. אני לומדת כדי לקבל כלים, מתאמצת להתמודד ולאגור כוחות, אבל מטעני העבר לא נמחקו, והם מכבידים וכובלים - וההווה עצמו מעיק.

      ביום הבינלאומי למאבק בעוני שצוין השבוע בכנסת, דנו פעילים חברתיים ואנשים החיים בעוני עם מקבלי ההחלטות בתוכנית לאומית למאבק בעוני. מניסיון של צבירת כוחות להתמודדות יומיומית, אני מציעה למחליטים לחזק את היש ולא את האין: ליצור מסגרות תמיכה למשפחות, ובפרט כאלו שיאפשרו לילדים לפרוק את שעל ליבם. חשוב להעניק לאזרחים החיים בעוני טיפול פרטני ומשפחתי, ולעבוד יחד עם משפחות החיות בעוני מזה דור שני, שלישי ורביעי כדי לצמצם הפערים. יש לתת הזדמנות אמיתית לדיאלוג עם ילדים ממשפחות מצוקה ממקום של כבוד והבנה לליבם, ולא מתוך שליטה, ביקורת ושיפוטיות. חשוב לתת מענה למציאות של חיים בעוני, לפגיעות ולכאב, בכל בית ספר: להכיר בטראומה ולהתמודד עמה, במקום להנשיר ולדחוק.

      מקבלי ההחלטות צריכים להגיע אל השטח ולא לאחוז בשלט הרחוק. עליהם להכיר חוויות של חיים בעוני, בהן כאלה שלא כל אחד יכול לעמוד בהן. זאת ועוד, אנשים החיים בעוני חייבים להיות שותפים לעיצוב מחדש של השירותים הנוגעים בחיים שלנו - הם יקדמו חוקים שיתאימו למציאות, ואולי כאלו שיעצבו מציאות אחרת, הוגנת יותר.