"עובדה": לא רק האמת חשובה

פסק הדין בעניין אילנה דיין וסרן ר' פורש את מפת התקשורת הישראלית. מי מהלל את פסק הדין ומכריז על "זיכויה" של דיין, "הצל שהוסר מעליה" ועל "חג לחופש הביטוי"; ומנגד, מי מצביע על המילים הקשות של בית המשפט כלפי דיין, על העובדה שסרן ר' זוכה מכל אישום בכל הערכאות ועם כל הטרגדיה שבתוצאות מעשיו, מתברר שנהג כשורה, בעוד "עובדה" של אילנה דיין הרשיעה אותו במעשים חמורים עוד לפני שנפסק דינו.

לאורך המשפט כולו התייצבה התקשורת ברובה הקבוע מאחורי אילנה דיין, גם כשהיה ברור שמדובר בכתבה רשלנית שהרשיעה קצין צה"ל בפשע חמור. מבחינה זאת, פסק הדין של בית המשפט העליון הותיר את נושא הרשלנות והשרלטנות על כנו. אגב, אליבא דבית המשפט אי אפשר להוכיח את חוסר תום הלב של דיין בעריכת כתבת התחקיר הכושלת. אבל האם אפשר להוכיח את תום הלב שלה בעניין?

מבחינה פלילית, דיין זוכתה. אבל גם עתה חשוב לזכור את פסק הדין הראשון שסדק את התדמית הנקייה של דיין וחשף את מקומה הנכון במפת התקשורת: נציגת רוב תקשורתי בעל סדר יום ליברלי שמאלי, שבשם הזכות למה שמכונה "דיון ערכי" באמירות קשות שנאמרו בסערת הקרב, הפכה את סרן ר' ב-17 דקות של שידור "מלוחם עז נפש לבריון ערל לב; ממפקד המסתער בראש חייליו לנוכח פני אויב להורג ילדה בדם קר; מאדם שהקפיד על רגישות מיוחדת כלפי ילדים, גם בשעת פעילות מבצעית... לפושע מלחמה, המתיר דמם של פעוטות". הציטוט המוזכר לעיל לקוח מפסק הדין הראשון של השופט נעם סולברג. אתם מבינים למה זה לא יכול היה לעבור?

לא רק עניינו של סרן ר' עמד פה למשפט, אלא אות הקין שדיין התוותה על מצחה של החברה הישראלית כולה, שהרי אנחנו אוהבים לוחמים עזי נפש כמו סרן ר'. הבה נחשוב, איך התקבלה הכתבה המכפישה של דיין בתקשורת העולמית? אה, קצין צה"ל שווידא הריגה בילדה בת 13, מה אתם אומרים, חסרות רק מצות?

פסק הדין של העליון העלה את רף חופש הביטוי התקשורתי ל"אמת לשעתה". זה מה שידעה אז. מעניין. "בכתבה לא הוזכרו פרטים מסוימים שהיו חלק מן האירוע. ירי הצלפים מכיוון רצועת עזה, למשל, או הדיון בתכולת התיק שנשאה המנוחה". הוסיפו לכך את הדבקת תמונות המסיבה של החיילים, כאילו חגגו על דמה של הנערה המתה, את הבלחות צילומי הירי במקלע ועוד - אף שלצילומים לא היה קשר לאירוע.

בן דרור ימיני מנה גם את אי אזכור העובדה שהנערה הועלתה לאתר חמאס כשאהידה, ולא מן הנמנע שייתכן שנשלחה לשם (בידיעתה או שלא בידיעתה) בידי חמאס.

מי עושה דברים כאלה? מי מייצר דרמה טלוויזיונית שקרית ומסולפת במקום שהמציאות רוויה דרמות בלאו הכי? מי נותן חרב בידי אויבינו, חרב בידי התעמולה הפלסטינית וזו האנטישמית בעולם, המשתמשות מאז בכתבה השקרית הזאת כדי להצדיק את מסע הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ואת הטרור המופעל נגדה? נשוב ונשאל, איך אירע שהתקשורת הישראלית נשלטת בידי שבט קטן ומצומצם, בעל ערכים שנויים במחלוקת המוצגים כחזות הכל?

זאת גם הסיבה שמי שנצלב בפרשה הזאת לא היתה דיין אלא סרן ר' והשופט סולברג, שרק חטא היותו מתנחל עלה על חטא העזתו לעמוד מול יקירת עיתונאי ישראל ולהציב מולה מראה. ישאל עצמו כל קורא סביר: האם התקשורת הישראלית היתה נוהגת כך בעיתונאי או בפוליטיקאי אחר שהיה נתפס ברשלנות, בסילוף ובעיקר בקידום סדר יום אידיאולוגי במסווה של עיתונאות צרופה ו"אובייקטיבית"?

אנחנו מכירים את הסינרגיה השלילית בין אמצעי התקשורת בכל פעם שמוצאים סערה בכוס תה ומנפחים אותה לפשע קולוסלי, שאין מאחוריו דבר זולת הרצון להשתיק יריבים אידיאולוגיים. הוא שאמרתי, היחס לסיפור אילנה דיין הוא נייר הלקמוס של התקשורת הישראלית.