אני ממהר תמיד לדבר על שלום, כי אני מצווה לבקש שלום ולרודפו. בכל הזדמנות שדובר בשלום עשיתי כל מאמץ להיות שם. במיוחד כשמדובר בשלום עם ערביי ישראל, שהם אחינו הישראליים.
בימים אלה, כשאני מסתכל על המצב המבעית הקורה בסוריה, אני נכנס לחרדה עמוקה. החרדה לא נובעת רק ממה שיכול שלטון מנוול, כשלטונו של אסד לעשות בבני עמו. החרדה היא מכל אלה המבקשים מאתנו לנהוג בטוב באחרים. אלה שאינם מפסיקים לבדוק את מעשינו, קטנים כגדולים ומבקשים לחנך, להורות, להדריך ולבקר את העם הישראלי, על שלטונו ועל הדרך בה הוא נוהג. אתם שאיתם קיימנו סמינרים לשלום, מפגשים, ימי עיון ומה לא?
מה עוד צריכים להראות לכל אלו "הנותנים לנו בראש" כדי שיתעוררו ויגידו מילה ויצאו לרחובות בהפגנות נגד אסד ושלטונו? אני מתכוון להפגנות יותר מאשר מס שפתיים של כמה חברי כנסת שרק הגנו על עצמם שבאותו "יום הדין" לא יגידו שהם לא אמרו כלום. אבל הדרך בה אתם מתבטאים כלפי הקורה בסוריה, אינו תואם את הרוח העזה בה אתם משתמשים כנגד הפעולה נגד המרמרה, שם כל העולם שמע אתכם. היום בקושי קוראים אתכם בכמה מאמרים אזוטריים, אחד כאן בבית המשותף ב"וואלה". לא הקמתם קול זעקה, לא "קרעתם קריעה" כמו האמהות הסוריות, הקורעות את החזה, מלא הצער, מדי יום.
לא רק לחברי הכנסת אני פונה. אני פונה אל כל קשת ה"מנהיגים" וה"מייצגים" את ערביי ישראל, איפה אתם? למה לא רואים אתכם יוצאים להפגנות נגד משטרו של אסד ואפילו אם זה מכאן, ממדינת ישראל, המדינה המושמצת, חזור והשמץ. איפה הפעילות שלכם נגד הרוצחים את המוסלמים הסונים?
אני פונה לכל המחנכים, לכל אנשי הספר ואנשי הרוח, למה לא שומעים אתכם אומרים, בימים אלה ממש, שבישראל דבר כזה לא יכול לקרות? למה אומללי חומס צריכים להתחנן לסרקוזי הצרפתי ואינם בוחרים לפנות אליכם? איפה אתם? קראתי את דבריו של ד"ר אסעד גאנם ב"הארץ", גם הוא שואל את השאלה "למה הציבור הערבי שותק" אבל בהסבריו עדיין אין מילה אחת על שתיקתם, שלו ושל האליטות הערביות בארץ שחיכו עד לרגע בו הליגה הערבית זועקת והחבר גאנם רק מנמק. איפה הזעקה, בשם שמים ובשם אללה?
שתיקתכם - העידוד הקולני ביותר שאסד מקבל
אתם מטפטפים את דבריכם, כי כנראה אינכם בטוחים שאסד אמנם יראה את סופו כקדאפי וכדיקטטורים האחרים. קומו! עשו מעשה! לא בטיפין טיפין. הצילו לפחות את כבודכם שלכם, הרי לא יכול להיות שתמחלו על כבודכם, כששם, כמה מטרים מקו הגבול שלנו טובחים באחיכם הסוריים. אם לי זה כואב, איך זה שזה לא כואב לכם? אתם לא מחויבים לומר מילה טובה על ישראל, (בעצם, למה לא? אם פעם תגידו משהו טוב יאמינו לכם כשתגידו משהו רע) אבל בהחלט הפגנה נגד אסד מחויבת המציאות שבה אתם חיים.
איפה אתם אנשי מג'דל שמס? למה לא רואים אתכם מפגינים? הרי כשנגעו בכם בצד הזה של הגבול קמתם וזעקתם. רק נגעו בכם... שם לא נוגעים, שם יורים מרחוק! בנשק כבד מאוד! מה יקרה כשיתחילו להרוג דרוזים באותו נשק כבד, בצד השני של הגבול? איפה גבעת הצעקות שלכם שתצעק את צעקת העם, שאתם, במו הפגנותיכם קבעתם, שהוא עמכם? לפעמים אנחנו באותו צד של הגבול וטוב שכך, לפחות בימים אלה.
אתם יודעים מה מפחיד אותי? לא האויבים הנלחמים נגדנו, מפחידים אותי יותר אנשים ומנהיגים כמוכם שאינם קמים כנגד המנוולים הקמים מתוך עצמם ועושים בעצמם שמות לעצמם. אם אין לכם רחמים על עצמכם איך תרחמו עלי ביום הדין? אני לא מצפה לרחמים, גם לא לחמלה, אבל מידת המוסר המינימאלית מחייבת כל אחד מכם לעמוד ולשרוף את דגליו של אסד הרוצח הנוראי הזה.
שלא לדבר על הרשות הפלסטינית על כל מערכותיה, להם אולי יש סיבה לשתוק, כי הם "אוכלים אותה" מכל הכיוונים. גם אם זה מובן לי, זה עדיין בהחלט לא מקובל עלי, אבל זה עניינם. אתם השותקים, אתם המתעלמים, אתם המעלימים עין וטומנים את ראשיכם בחול המדמם, זכרו, דמו בראשו של מי שלא זעק כשצריך היה לזעוק.
לא יכול להיות שהיהודים, הישראלים וכל האחרים מוחים ואתם שותקים, אוי לשתיקה הרצחנית שלכם. זעקתי באה אליכם לא רק כישראלי אלא כמזדהה עם כל אחד מהמובלים לטבח, שאיבדו צלם. כנראה שהמנוולים יודעים שהם יכולים תמיד לבטוח בכם ולקחת בחשבון שאתם לא תצעקו, גם לא במצב נורא שכזה. אני מניח שאתם מחכים למי שיהרגו את אסד, על מנת "ללקק להם" עם ניצחונם עליו. בושת העולם הערבי עליכם! שתיקתכם היא העידוד הקולני ביותר שאסד מקבל, הרבה יותר מהסינים והרבה יותר מהרוסים.
חאראם עליכום!