ניצחון לחופש העיתונות

יש לברך על כך שבית המשפט העליון קיבל ביום רביעי את הערעור של העיתונאית אילנה דיין. זאת משום שפסק הדין שקדם לערעור, פסק הדין של נעם סולברג בבית המשפטי המחוזי, החליש את כוחה של התקשורת. הערעור שהתקבל בעליון החזיר את האמונה שניתן לסקר באופן ביקורתי פרשות חשובות ולהיאבק בשחיתות הציבורית. בית המשפט תחם מחדש את התפקיד של התקשורת. לעיתונאי, קבע בית המשפט, יש מרווח נשימה אחר. הוא אינו נדרש לדייק בפרטים כמו בית משפט. לעיתונאי יש חובה חוקית, מוסרית וערכית לפרסם מידע, ולא רק בעיתות של סכנה מיידית אלא גם במקרים שיש בהם עניין לציבור.

הדיונים בין אילנה דיין, נציגי "עובדה" וטלעד לבין סרן ר' נגעו לשאלות עקרוניות בהגדרת תפקידה של התקשורת ועמידתה מול הציבור בישראל. המקרה לא נשאר רק חלק מהבעייתיות הבסיסית של הכיבוש, והאירוע העצוב של הרג אימאן אל-האמס, הנערה בת ה-14, תושבת שכונת תל-א-סולטאן שברפיח. פסק הדין דן בגבולות העבודה היומיומית של התקשורת והרחיב אותם (ואגב, מעניין שבית המשפט קבע כי גם הפרומואים של טלעד חשופים לאותה האחריות שמצויה בפרסום עצמו).

לכאורה יש לשאול מדוע כתבה של אילנה דיין (כנציגת התקשורת) ראויה בכלל להחליף את פסק הדין של בית הדין הצבאי, שכבר זיכה את סרן ר'. ואכן, זה מה שסבר השופט סולברג שדן את הכתבה לחומרה ככזו שמתנגשת בפסק הדין הצבאי. אלא שבערעור נקבע כי סולברג לא ראה את התמונה כולה - כלומר תפקיד התקשורת בדמוקרטיה הוא שונה מהתפקיד של בית המשפט, גם כשמדובר בכתבה שחורצת את דינו של מישהו.

אילנה דיין ראתה בפרשה "עניין ציבורי משמעותי" ולכן עירערה. ואכן זה נושא חשוב - האם כתבה צריכה להביא ממצאים כמו של בית משפט? דיין התעקשה כי לאחר שהסתמכה על מקורות רבים ומגוונים, ולאחר שנקטה אמצעים סבירים לוודא את עובדותיה, זכותה לקבוע עמדה בכתבה, גם אם הממצאים שלה שונים מממצאים שצריך להביא כדי להוכיח אמת בבית משפט. בערעור נקבע כי אכן מותר ורצוי לתקשורת לחקור בעניינים ציבוריים ולקבוע עמדה שלא לפי הדרך המשפטית (כמובן, תוך כדי עבודה עיתונאית זהירה ואחראית).

ישאל הקורא: אם האמת היא אחת, מדוע חשוב ההבדל בין העבודה העיתונאית לבין העבודה המשטרתית והמשפטית? משום שעלינו לזכור שעיתונאי משתמש בכלי עבודה אחרים משל המשטרה או המשפט. עיתונאי יכול להסתמך על עדות שמיעה, אבל בבית המשפט עורך דין יכול לפסול עדות כזו. אלה שני שדות שונים. אם היינו נדרשים לתת לדיין את תפקיד השיטור והמשפט, היא לא יכלה להיות עיתונאית שמפרסמת מדי שבוע תחקירים.

ואגב, התקשורת מעניקה לידי הציבור מידע שבאמצעותו הוא יכול לבקר גם את עולם המשפט והמשטרה. אך התקשורת לא יכולה להחליף את חקירות המשטרה ואת פסקי הדין, שהרי מקומם בחברה שונה. השופט סולברג שפט את "עובדה" בקריטריונים שהם זרים לה, וטוב שהערעור הביא לפסק דין שהגן על כלי התקשורת בתקופה שבה הם מאוימים כל כך.