אילנה דיין ו"עובדה": האמת כפופה לאידיאולוגיה

    דרור אידר

    1 לפני פחות מחודש ניתן פסק דין בעניין איחוד המשפחות. מתחת לדיון שכנה כל העת דרישת השיבה הזוחלת ושמירת הרוב היהודי במדינה היהודית היחידה. ארגונים שונים (בעיקר שמאל), שעד אז השליכו את יהבם על בית המשפט, יצאו החוצה ודיברו על כך שבית המשפט איבד את הלגיטימציה שלו. בין השאר, הוזכר השופט נעם סולברג כמי שכניסתו למשכן משנה את כללי המשחק. "מתנחל", אתם יודעים.

    פסק הדין שביטל את הרשעתה של אילנה דיין ניתן מול פסק הדין של סולברג עצמו. האמת היא שכבר לפני כשלוש שנים צפיתי במאמר את הזיכוי. לא חוכמה גדולה. סולברג כשופט המגיע ממה שנחשב בקרב קובעי הטון כמקום לא לגיטימי מול אילנה דיין. דיין כמוסד תקשורתי, המסמן של האליטה הוותיקה.

    ההתנגשות ביניהם היתה חברתית ואידיאולוגית; רק לאחר מכן משפטית. ובכל זאת, קראתי את שני פסקי הדין - הקודם והנוכחי - ושניהם שיכנעו אותי. "אז מי צודק?" שאלו פעם הגששים, וענו: "צודק מי שצודק אחרון". זה ברמה הפרקטית.
    ברמה העקרונית, גם שופטים הם בני אדם הבאים עם דעות ושיפוטים מוקדמים, עם האופק התרבותי ובית הגידול שלתוכו התחנכו ועם ערכים סדורים. "האדם הנאור" שטבע אהרן ברק שונה משופט לשופט. לטעמי, זאת הסיבה העמוקה בשוני שבין הפסקים. נטיית הלב חשובה לא פחות.

    לכן חשיבות השינויים הפרסונליים בבית המשפט. לא די במחלוקות פנימיות בין השופטים, השינוי העמוק לקראת פלורליזם רחב יותר בבית המשפט מגיע מהושבת שופטים אחרים, מבתי גידול חברתיים, אידיאולוגיים ותרבותיים אחרים. כך אפשר לייצר איזון ועל הדרך להשיב את אמון הציבור במערכת המשפטית.

    לשים לב להערות העריכה של השופט

    2 כשוך הסערות המשפטיות חשוב לזכור שמדובר בסיפור עצוב. ראשית, לנערה אימאן אל-האמס ולמשפחתה; ושנית - למפקד המוצב שעמד מול בחירה קשה, גם אם שיקוליו היו הגנה על המוצב ועל חייליו. סרן ר' מצא עצמו שלא בטובתו במרכזה של סערה. המקרה קיבל סיקור תקשורתי רחב בעולם והכתבה שודרה בעולם כאמת צרופה. כמו במקרה של בית המשפט, גם כאן מה שהוצג כשיקולים עיתונאיים "טהורים" נובע מהשקפת עולם קודמת. גם אלה המסתווים מאחורי "אובייקטיביות" מגוחכת הם בעלי השקפת עולם ואידיאולוגיה המשפיעה על עבודתם. עיתונאי אחר במקומה של דיין היה עשוי להמתין עם הסיפור, וודאי שלא להציג את הדברים בפסקנות. גם פה חשוב להבין שהשינוי בתקשורת לא ייעשה באמצעות פסקי דין או מחאות ציבוריות, חשובים ככל שיהיו. השינוי לקראת איזון אידיאולוגי יקרה בהצבת עיתונאים אחרים בעלי השקפת עולם שונה. שונה באמת.

    3 ייתכן מאוד שהתוכנית המדוברת לא עברה על כללי לשון הרע וצייתה לכללי חופש הביטוי. עם זאת, חשוב לראות את הערות השופטים ביחס לעריכת הכתבה, גם אם נעשתה במסגרת שיקולים לגיטימיים: טעות ראשונה - החיילים שנצפו יורים בכלים כבדים לא צולמו בשעת האירוע, "והמסר העולה מהתמונות הוא של חבורת חיילים נינוחים המתבדחים בינם לבין עצמם בעודם ממטירים אש תופת לעבר ילדה קטנה" (השופט עמית). טעות שנייה - הדבקת צילומי החיילים החוגגים לכתבה. הצילומים נתנו את הרושם שהחגיגה היא בעקבות האירוע החמור.

    4 הנה פנינים מפסק הדין של השופט ריבלין: "חופש הביטוי מאפשר גם את ההצגה הפומבית של דעות שונות, אשר התחרות ביניהן מהווה חומר בעירה להתפתחות דעות ורעיונות מתקדמים... רק בדרך זו הוא יוכל ליצור לעצמו דעה עצמאית ככל האפשר על אותן שאלות העומדות ברומו של עולם החברה והמדינה". "חופש הביטוי משקף אפוא את החירות לדעת, לקלוט מידע ולקבל מגוון מסרים של מחשבה ושל דעה".
    על זה נעיר: וגם להפך. כלומר, אם אין מגוון רחב של מסרים ודעות בתקשורת, ותחת זאת אנחנו נתקלים פעם אחר פעם בקו מחשבה אחיד בשלל הסערות התורניות - הרי שחופש הביטוי עצמו, עקרון-העל הדמוקרטי, נפגע.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully