הורים רבים היו למרצ. הראשונה היתה שולמית אלוני, שנשאה על גבה את רצ, התמקדה בזכויות האזרח, נטשה את העבודה שלא רצתה בה ועמדה בראש מפלגה שקיבלה בתחילה שלושה מנדטים, ואחר כך - רק מנדט אחד פעם אחר פעם. ההורה השני היה מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, מפלגת שמאל חברתי, שנשענה על חוט השידרה של "הקיבוץ הארצי". לאחר הקמת ממשלת האחדות ב-1984 פרשה מפ"ם מהמערך, הצליחה לקבל רק שלושה מנדטים בבחירות 1988, ונאלצה לחבור למרצ ב-1992 כדי לשרוד. השלישי היה ההפך ממפ"ם, מפלגת ימין ליברלית, שינוי, שגם היא נחלשה ב-1988 (שני מנדטים), ונזקקה לעירוי דם דחוף.
היתה שם סינרגיה: שלוש המפלגות הלא-כל-כך מתחברות הללו, שהגיעו לבחירות עם עשרה מנדטים, התאחדו ב-1992 למערך בשם מרצ, וזכו בהישג חד פעמי, שמעולם לא הצליחו לחזור עליו: 12 מנדטים. שינוי פרשה במהרה וחזרה לרוץ בנפרד. היתה לה עדנה קצרה בראשות יוסף לפיד עד שנעלמה, ואילו מפ"ם ורצ, על אף כל ההבדלים ביניהן, המשיכו להתקיים יחד. מרצ היא מפלגה "פוסט-מטריאליסטית". בוחריה מבוססים יחסית ומשכילים יותר מבוחרי כל המפלגות האחרות, ומוכנים לעסוק בנושאים שאינם רק הקיום היומיומי שלהם: שלום באזור, זכויות אדם בארץ ובעולם, הבטחת קיומם של הדורות הבאים, הבטחת קיומה של סביבה בת קיימא, ואפילו זכויות בעלי חיים. גם אם אין היא אוהבת את הדימוי הזה שמשמעותו רק גומחת בוחרים, קשה לומר שהוא לא נכון.
שתי אפשרויות - תיאורטית ומעשית
שלושת המנדטים של מרצ כיום מעמידים אותה בסכנה. יש לפניה שתי אפשרויות, תיאורטית ומעשית. התיאורטית היא הקמת מערך עם מפלגת העבודה. חבירה זו תעניק לסיעה המשותפת 11 מושבים בכנסת, תשמור על קיומה הנפרד של מרצ, ותאפשר לה להמשיך להעביר את מסריה ולהשפיע על מפלגת העבודה. זו אופציה תיאורטית משום שהעבודה בראשות יחימוביץ' אינה מעוניינת בכך. העבודה הפכה למפלגת איגוד מקצועי, שנושא השלום משני בעיניה, ואשר נושאת את עיניה לכל קואליציה אפשרית. מרצ תופיע בבחירות הבאות לבדה. הקולות הפוטנציאליים יגיעו מהעבודה ומקדימה, מאנשים חושבים, המבינים כי לאחר הבחירות מה שמכריע הוא גודל הקואליציה ולא גודל המפלגות, וכי ככל שמרצ תהיה גדולה יותר היא תשפיע יותר, באופוזיציה או בקואליציה.
מספר התומכים ברעיונות השלום והצדק החברתי בישראל גדול ממספר המייצגים אותם בכנסת. האתגר של זהבה גלאון לא יהיה לקושש קולות במקומות שבהם רק בודדים עשויים לתמוך במרצ, אלא לפתוח במאבק עם שתי המפלגות המתיימרות לייצג ערכים דומים, ואינן עושות זאת, ולהעביר קולות מהן אליה.