פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האם אי פעם היה כאן תהליך שלום?

      אומרים לנו, יום אחרי יום, כי יושב ראש הרשות אבו מאזן הוא מנהיג מתון המחויב להשגת הסדר שלום עם ישראל. אבו מאזן ודוברו מחזקים את התפיסה הזו על ידי מתן הצהרות מרגיעות בשפה האנגלית, שבהן הם תומכים בשלום בעודם מפנים מסרים בשפה הערבית, ובהם מקודמת שנאה עזה ומוכחשת זכות הקיום של ישראל.

      מקור התופעה עוד בראשית ימי הסכמי אוסלו. לפניהם, היחסים בין פלסטינים לבין ישראלים, אף שהיו רחוקים מלהיות אידיאליים, היו לבטח טובים יותר מהיום, כאשר הסקרים מצביעים על כך ש-84 אחוזים מן הפלסטינים תומכים ברציחתם של ישראלים.

      איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדיק כתבו לאחרונה את הספר "רמייה: הבגידה בתהליך השלום". הספר מתעד בקפדנות את התנהגותה של הרשות במהלך 2010 ו-2011 וסוקר את כל המסגרת הרחבה של המוסדות שבשליטתם. הוא מספק עדויות בלתי ניתנות להפרכה לאלו אשר מפקפקים בעבריינות השלטת בחברה הפלסטינית. מרכוס ייסד את מכון "מבט לתקשורת הפלסטינית" בשנת 1996 כעמותה ללא מטרות רווח, שמטרתה פיקוח על התקשורת הפלסטינית. בספר, כמו באתר האינטרנט של המכון (www.palwatch.org), מתועדות דוגמאות מגונות של הסתה, בייחוד בעקבות שחרור הטרוריסטים במסגרת עיסקת שליט. אבו מאזן, אשר אימץ באופן פומבי את הרוצחים הסדרתיים, סיכם במשפט את הגישה שלו באומרו "כל אסיר הוא קדוש עבורנו, ועלינו לחגוג אותו". בהמשך הוא מינה את מחמוד דמרה, טרוריסט ידוע לשמצה, ליועצו האישי.

      שטיפת מוח לספיגת תרבות המוות והטבח

      רק לאחרונה, בעת שציינו את יום השנה ה-47 להקמתו של פת"ח, המופתי של ירושלים, הסמכות הדתית הגבוהה של הרשות ומי שמונה על ידי אבו מאזן, הכריז כי רציחת יהודים היא מטרה איסלאמית מרכזית אשר חייבת להתקיים טרם התחייה האיסלאמית. ואילו רק לפני שבוע שידר ערוץ הטלוויזיה הממלכתי של הרשות "ברכות" לחכים עוואד, הרוצח של משפחת פוגל, אשר הרג בין השאר תינוקת בת שלושה חודשים וילדים בני 4 ו-11.

      הספר מעניק תיעוד מצמרר הממחיש כיצד דור שלם ברשות עובר שטיפת מוח לספיגת תרבות המוות והטבח. מרכוס וזילברדיק מדגימים כיצד מתנהל סדר יומו של ילד פלסטיני על רקע אווירת ההסתה: בבוקר הוא כמעט תמיד צועד באחד הרחובות הנקראים על שם רוצח, הוא מגיע לבית ספר על שם מייסד חמאס, שם הוא לומד מתוך ספרי לימוד מלאים בשנאה, מתקדם לחדר מחשבים המוקדש לזכרו של מחבל מתאבד ומבלה את הצהריים בטורניר כדורגל הכולל קבוצות בעלות שמות של מחבלים מתאבדים. לבסוף יחזור לביתו ויצפה בתוכניות אנטישמיות מצוירות לילדים בטלוויזיה, טרם יפרוש למיטתו.

      לאחר קריאת הספר נאלץ הקורא לשאול את עצמו כיצד יכולים הנשיא אובמה ומדינות המערב להצדיק את הגינויים הארסיים החוזרים ונשנים לבנייה הישראלית בפרבריה היהודיים של ירושלים, בעת שהם אומרים כה מעט בנוגע לתרבות המנחילה השקפת עולם ברברית שכזו לילדיה?

      אבל השאלה המטרידה יותר מוצגת במבוא לספר: האם אי פעם אכן היה כאן תהליך שלום אמיתי?