פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אם לפחות יהונתן היה נשאר. אם לפחות אשר היה נשאר"

      זו מתנה שהשאיר לי, מזכרת ממנו ומיהונתן. אין נחמה על מה שקרה, ולא תהיה. אורית היא מתנה". פועה פלמר, שבעלה ובנה בן השנה נרצחו בפיגוע בספטמבר, חובקת תינוקת

      עכשיו, כשהיא מחתלת במיומנות את בתה השנייה, היחידה, שנולדה לה ארבעה חודשים אחרי שאיבדה בעל ובן, אחרי שקרס עולמה - פועה פלמר נראית לי עשויה ברזל. בדמייך חיי, אני מדמיינת דורות של יהודים מבקשים ממנה. והיא נענתה. שבורה, שברירית, אבלה הקשה דוחס את אוויר החדר בדממות ארוכות, קמה, סידרה את המטפחת, קנתה לילדה בגדים ורודים. חמישה ימים אחרי הלידה התיישבה איתנו בבית אחיה באפרת, הבית שבו היא מתגוררת מאז הפיגוע, ודיברה.

      קשה להעביר בכתובים את עוצמת הפגישה עם האישה הזאת. יפהפייה עדינה המחזיקה בידיים אוהבות את מה שנשאר לה ממשפחתה הקודמת, גלעד חי לעולם שהיה ואיננו. שבוע לפני ראש השנה נרצחו בפיגוע בעלה, אהוב נפשה, אשר, ובנה בכורה, יהונתן בן השנה. מחבלים השליכו סלע לעבר המכונית שבה נסעו וגרמו למותם. פועה היתה בסוף החודש החמישי להריון; הם היו בדרך אליה.

      "אחרי הלידה, המיילדת שמה את התינוקת על הגוף שלי, כשחבל הטבור עוד מחובר. הרבה זמן היא שכבה עלי. חשבתי שזו התינוקת הכי יפה שראיתי בחיים שלי. כשהיא פקחה את העיניים גיליתי שהיא דומה שתי טיפות מים לאשר. זה קשה, לראות את אשר מביט בי דרך העיניים שלה, אבל אני שמחה שהיא דומה לו. זו מתנה שהשאיר לי, מזכרת ממנו ומיהונתן, היא חלק מהם".

      היא בת 27. עד הפיגוע עבדה כאחות במחלקת ניתוחי לב?חזה בבית החולים שערי צדק. גדלה בקריית ארבע, במשפחה של עשרה ילדים ששכלה אחד מבניה לפני 15 שנים בתאונת דרכים בכביש הערבה. עברה את המסלול הציוני?דתי הרגיל: אולפנא, שנתיים שירות לאומי. אחר כך למדה סיעוד. מי שהכיר לה את אשר היה אחיה הקטן, שלמד לצידו בישיבה הגבוהה בבית אל. אשר, צעיר ממנה בשנתיים, היה אז בעיצומו של שירותו הצבאי ביחידת הבט"ש של חיל הים (דבורים), בפלוגת חיילי הסדר. לא היה לה ספק שזה האדם שאיתו תרצה לבלות את שארית חייה. הם נישאו, ואהבו, והביאו את יהונתן לעולם, וחלמו על בית עם גינה והרבה ילדים. בשלושת החודשים הראשונים לנישואים הוא עוד היה בצבא, וכתב לה מכתבים מרגשים מלב ים. אחר כך חזר לישיבה. ידיו החרוצות עבדו בחקלאות, בבניין, בשיפוצים. בין לבין, ניגן. כשנרצח היה בעיצומן של בחינות במכינה קדם?אקדמית; באוקטובר היה אמור להתחיל לימודי הנדסת מכונות במכללה האקדמית להנדסה בירושלים.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      "זה קשה, לראות את אשר מביט בי דרך העיניים שלה". פועה פלמר ובתה התינוקת אורית (צילום: קובי קלמנוביץ', ישראל היום)

      "אהבה שמעל הטבע"

      "לספר עליו?" היא מישירה אלי עיניים בהירות, מסמנת לי שלעולם לא אבין, "איך אני יכולה לספר עליו? הוא היה כל העולם. את יכולה לתאר את כל העולם שלך במילים? היה בינינו חיבור שמעל הטבע, אהבה שמעל הטבע. אם שאלתי אותו למה הוא אוהב אותי, הוא היה עונה שיש את כל הסיבות שבעולם - אבל אין שום סיבה. גם האהבה שלי אליו, יכולתי למנות אלף סיבות, אבל בעומק לא הייתי צריכה שום הסבר. זה היה חיבור של נשמות. תמיד מספרים לכלות צעירות שהשנה הראשונה לנישואים היא השנה הכי קשה בחיים של זוג. אני לא יכולה להבין על מה הם מדברים.

      "היה בו שילוב חד?פעמי של שקט ורכות עם עוצמה וכוח. מצד אחד מוסיקאי, נפש עדינה עם רגישות נדירה לזולת. מצד שני חזק, בעל כוח פיזי. מצד אחד נגן כינור, שלמד תורה בישיבה, מצד שני עבד בבנייה. היו לו ידי זהב. הוא הכין לי בידיים שולחן עץ לסלון. מעולם לא הזמנו איש מקצוע הביתה. נגרות, חשמל, הכל הוא ידע, לא יודעת מאיפה. האהבה שלו אלי ואל יהונתן היתה עשויה בדיוק משני הקצוות האלה, עוצמה ורכות".

      הם גרו בדירה בקריית ארבע, שאותה שיפצו וצבעו. בית שכל הנכנס אליו התפעל. מלא אור, מלא צבע. "היה לנו כל כך טוב יחד, בבית שלנו. לא חיפשנו אטרקציות בחוץ. מה שעשה לנו טוב היה רק להיות יחד בבית".

      שבועיים לפני הפיגוע יצאו לחגוג את יום הנישואים. השאירו את יהונתן במעון, לקחו יום חופש, ישבו בבית קפה בירושלים. פועה עוצרת את הראיון ומביאה מהחדר קופסת קרטון. הנה, היא פותחת ומראה לי את שרשרת הפנינים שקנה לה. בחר לבד, קלע לטעמה, כמו תמיד, מעולם לא פיספס. ליד השרשרת וזוג העגילים התואמים - מכתב מקופל. שורות בכתב יד, כמו שכבר לא כותבים היום, במילים שכמעט ואין אומרים. היא מרשה לי לצטט מהמכתב, דברים שכתב לה אשר, שבועיים לפני שנלקח ממנה.

      "אם הייתי צריך לבחור שוב עם מי להתחתן, עם מי לבלות את שארית חיי, הבחירה שלי היתה רק בך ולא באף אחת אחרת. אני כל כך אוהב אותך. אין כמו לחזור הביתה לידיים שלך, אהובה שלי. את האישה הכי טובה בעולם. איך שאת סוחבת את ההריונות שלך, בגבורה כזאת, למרות שנורא קשה לך. ובתור אמא אני מעריץ אותך: הלוואי שאזכה להיות אבא כמו שאת אמא נפלאה. שתהיה לנו השנה הבאה עלינו לטובה נפלאה לפחות כמו זאת שהיתה. אוהב אותך מאוד מאוד, אשר.
      נ"ב: סליחה, ושוב סליחה, אלף פעמים, על כל הבעיות שאני עושה לך (את יודעת, טפטוף מים על הרצפה וכו'...). אוהב אותך מאוד מאוד".

      "כל מבול האהבה הזה היה יום?יומי", אומרת פועה. "הוא היה מציף אותי במכתבים, במילים. כשהיה בצבא לא יכולנו לדבר בטלפון כי הם היו בלב ים, אז הוא היה יושב וכותב לי. כל יום הולדת קיבלתי ממנו מכתב. את הכל שמרתי".

      אחרי אסונות כאלה אנשים נוטים לחפש רמזים, אותות אזהרה בדיעבד.

      "לא היה שום רמז. באמצע החיים הם נקרעו ממני. אנשים שחיים במציאות שלנו, של פיגועים ושכול, יש להם לפעמים דמיונות ותסריטים בראש של מה יקרה אם. כשזה קורה, הם אומרים, לפחות הכנו את עצמנו בדמיון. אני אפילו בדמיון לא הייתי שם. הפיגוע קרה ביום שישי. יום לפני כן היה לאשר מבחן בפיזיקה, וביום ראשון היה אמור להיות לו מבחן במתמטיקה. בבית הוא השאיר ספר פתוח עם מחשבון ליד, באמצע התרגיל, כאילו ידע שעוד רגע יחזור להשלים אותו. הוא לא חשב שהולך לקרות משהו. גם אני לא. אפילו לא לשנייה. היה ברור לי שאזדקן איתו, שאגדל איתו ילדים, שנראה את יהונתן גדל".

      דיפולט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      מבול אהבה יום-יומי. אשר ופועה פלמר (צילום: אלבום משפחתי)

      "התחיל ללכת בן 10 חודשים"

      בעיצומם של ימי השבעה חל יום ההולדת הראשון של יהונתן. בגלל השנה המעוברת, יום ההולדת העברי שלו צוין כשהיה בן 13 חודשים - וכבר לא בין החיים. "יהונתן מילא אותנו אושר. ילד סקרן, אנרגטי, שהתפתח במהירות, כאילו רצה להספיק כמה שיותר. אני, גיסתי ואחותי ילדנו בהפרשים קטנים זו מזו, והוא עקף את בני הדודים שלו. תארי לעצמך, ילד שהתחיל ללכת בגיל עשרה חודשים. בגלל המשמרות שלי כאחות, אשר היה מטפל בו המון. בלילות, בשבתות, בבקרים שלא הייתי. הוא היה מארגן אותו למטפלת ולמעון, מסור עד הסוף, כמו שהיה מסור לכל דבר שעשה. כמה ימים לפני הפיגוע הוא הוציא את יהונתן מהאמבטיה, עטף אותו במגבת, הסתכל עלי ואמר לי: את ויהונתן הכי חשובים לי בעולם.

      "הוא היה אדם של בית, של משפחה, של לבוא הביתה בסוף היום. אחת המרצות במכללה אמרה להם שבהיי?טק רואים איך הנשים לחוצות לחזור הביתה, והגברים גוררים עוד שעה במשרד, נשארים לארוחת ערב בעבודה. מישהי מהכיתה שלו סיפרה לי שאשר ניגש אליה בסוף השיעור ואמר לה שזו הכללה לא נכונה, שהבית שלו זה מספר 1 בחיים.

      "הוא רצה הרבה ילדים. חלם על בית עם גינה, היה לו ברור שזה יהיה בהתיישבות ביהודה ושומרון, והוא קיווה למלא את הבית בילדים. מאוד רצה בת. עוד בהריון של יהונתן הוא קיווה שזו תהיה בת. בדרך כלל גבר רוצה בן ראשון, אבל אשר היה משהו אחר. כשהוא ידע שיש לי בת בבטן הוא הזכיר כמה פעמים את השם אורית. שאל אם אני אוהבת את השם הזה. אמרתי לו: 'טוב, נראה, יש לנו זמן'. בכלל, הוא אהב שמות של פעם. אחרי שיהונתן נולד הוא הציע שנקרא לו גדעון, אמציה, שמות תנ"כיים".

      במשך כל הראיון היא טורחת סביב התינוקת אורית. בת חמישה ימים, גוזל קטן. "רק אחרי שנתתי לה את השם שאבא שלה בחר לה, גיליתי שהאותיות מורכבות מהשמות של שניהם. א' ו?ר' של אשר, י', ו', ות' של יהונתן. גם המשמעות קיבלה טון אחר. היא האור שלי".

      אני מבקשת ממנה, בעדינות, לשוב ליממה האחרונה שלהם יחד. פועה מספרת על המתים כשאורית בחיקה, יונקת. ואלס החיים והמוות. "ביום חמישי אשר חזר מהמבחן בפיזיקה, והתבאס שלא הספיק לראות את יהונתן לפני שנרדם. בערב בישלנו יחד, דיברנו. זה היה שבוע לפני ראש השנה, ידעתי שאצטרך לעבוד אז התחלתי לבשל כדי להקפיא לחג. ביום שישי קמתי בבוקר לעבודה ושניהם עדיין ישנו. בגלל ההריון, אשר היה מאפשר לי לישון וקם בלילות ליהונתן. לפנות בוקר הוא היה מביא אותו למיטה שלנו. לפני שנסעתי לעבודה הסתכלתי על שניהם, ישנים יחד במיטה הגדולה. הם שכבו אחד ליד השני, צמודים, מקופלים זה בזה. נתתי לכל אחד מהם נשיקה ויצאתי. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם".

      "חשבתי שאין קליטה"

      אשר העיר את יהונתן, לקח אותו למעון והלך להתפלל וללמוד במערת המכפלה. בין לבין, דיבר איתה בטלפון. "הייתי במשמרת קלה יחסית, אז יכולתי לדבר איתו. בדרך כלל אין במחלקה דקה פנויה, אבל הפעם הצלחתי לדבר איתו כמה פעמים. תיכננו להיות בשבת אצל ההורים שלי, שעברו בשנים האחרונות מקריית ארבע לירושלים, ונתתי לו הוראות מה לשים בתיק. בגדים חמים ליהונתן, בגדי שבת, כל מה שצריך. הוא החזיר את יהונתן מהמעון, האכיל אותו והתכונן לצאת לירושלים, לאסוף אותי מבית החולים בדרך להוריי.

      "דיברתי איתו בחמישה לשתיים, הכל היה בסדר. כשהתקשרתי בשתיים וחצי, כבר לא היה מענה. חשבתי שזה סתמי, שהוא בדרך, שאין קליטה או משהו. סיימתי את המשמרת וירדתי לחניה, לחכות לו במקום הקבוע. הייתי לבד בחוץ, בחניון של בית החולים, מנסה להתקשר אליו, שוב ושוב, לא מתארת לעצמי כלום. דיברתי עם אחי, שאלתי אותו אם הוא שמע על משהו שקרה בדרך. אחר כך, כשגם אחי הפסיק לענות לי, ולא חזר אלי, משהו התחיל להבהב".

      "התקשרתי למוקד הביטחוני. אמרו שהיתה תאונה בכביש. שאלתי אם התנועה זורמת. אמרו לי: 'כן, היא זורמת כבר חצי שעה'. באותו שלב כבר לא היה לי ספק שמשהו קרה. חשבתי שאשר אולי נפגע. לא חשבתי על שניהם. זה לא נתפס כמו משהו שיכול להיות, זה לא הגיוני. לא יכולתי לשאת את הרעיון. לקחתי מונית לבית של ההורים שלי, וכל הדרך אני מנסה להתקשר לאחי - והוא לא עונה, או שהוא בממתינה. התחילו תחושות בטן. התקשרתי להדסה עין כרם ולשערי צדק. אמרו שהיתה תאונה, אבל לא הגיעו פצועים. ניסיתי להתקשר לכל העולם - ואף אחד לא ענה. זו הרגשה נוראית, שאתה מבין שקרה משהו, ואף אחד לא מדבר איתך. מישהי שאני מכירה התקשרה אלי כדי לוודא שזה לא אנחנו. הבנתי שכנראה איבדתי בעל, אבל לא חשבתי על יהונתן. ניתקתי לה את השיחה, המומה, אבל היתה הקלה, לדעת. חשבתי על אשר כל הזמן. פתאום קלטתי - יהונתן לא הגיע. איפה הוא? השאלה הזאת היתה שם, אבל לא יכולתי להכיל אותה. לא יכולתי להרהר בזה אפילו, שזה שניהם. רק בחמש וחצי בערב הגיע קצין העיר של המשטרה ואמר שהיתה תאונה, ששניהם נהרגו".

      זה היה ערב שבת.

      "כן. שבת שחורה, כמו רעל שחור שממלא אותך ומתפשט בכל הגוף. לא התייחסתי לבטן, להריון, לא חשבתי על זה. גם לא היו אז תנועות משמעותיות של העובר. רציתי רק לצעוק: למה שניהם? הרי אם אחד מהם היה נשאר, זה היה משנה את כל התמונה. אם יהונתן היה נהרג, ואשר היה נשאר - זה היה נורא ואיום. אם אשר היה נהרג, ויהונתן היה נשאר - זה היה נורא ואיום. אבל שניהם, זה הנורא שבנוראים. אני כל הזמן חושבת על האפשרויות. אם לפחות יהונתן היה נשאר. אם לפחות אשר היה נשאר".

      "הכל חרב בשנייה. לא נשאר כלום. כשאתה מתחתן ויש לך ילד, כל מה שמסביב הופך לתפאורה. האחים, החברים, המשפחה המורחבת - הכל תפאורה למה שבנית בעצמך, למציאות היום?יומית שהיא רק שלך. מי אם לא בן הזוג שלי יודע כל דקה וכל שנייה איפה אני נמצאת ואיך אני מרגישה. ומי אם לא הילד שלי, בן השנה, זקוק לי כל דקה וכל שנייה. החוסר הזה בוער בעצמות. "

      "בראש השנה, שבוע אחרי הרצח, הייתי עם האחים שלי בירושלים. הרגשתי מוזר. מה כולם עושים פה, מה קורה פה, איפה המשפחה שלי. הם הגיעו עם הילדים שלהם. הבן של אחותי בדיוק בגיל של יהונתן. היה לי מאוד קשה לראות אותו. מאז אחותי לא מביאה אותו לפה יותר. אני לא יכולה לראות אותו, זה יותר מדי כואב. הבן הקטן של אהרון ונעמי, שאני גרה אצלם, בן 4, והוא הילד היחיד שנמצא סביבי. אני לא יכולה לראות ילדים. עשיתי מחסום ביני לבין ילדים."

      "בהתחלה הייתי מסתובבת ברחוב, ומרגישה חנק. זה לא תחום אחד, שאתה סוגר אחריו את הדלת ושוכח. זוגיות וילדים הם כל החיים, אי אפשר לברוח מזה. בכל מקום אתה נפגש עם זה. ברחוב, בעיתון, פרסומות למגבונים, לעגלות תינוק, לחיתולים. אי אפשר להתעלם. אני מתהלכת בעולם בהרגשה שחייתי בגן עדן ועכשיו אני בגיהינום, ורק מרשים לי להסתכל על גן עדן מבחוץ. כל העולם ממשיך בשלו, יש ילדים, יש זוגות, יש אהבה, ואני לא שם. אני רואה גן שעשועים וחושבת על זה שהבעל שלי והילד שלי קבורים באדמה. נפלה עלי פצצה. יש בי רצון לזעזע את העולם, בגלל זה אני מסכימה להתראיין. בהתחלה הייתי שואלת את עצמי למה לא הייתי איתם במכונית. למה לא הלכתי איתם למקום שהם הלכו אליו. אחר כך, כשההריון התקדם, הבנתי שאני נושאת באחריות על עוד חיים".

      ועכשיו, כשאת מחזיקה חיים בידיים, יש בזה נחמה?

      "כשיש משהו להחזיק בו זה קצת מקל, אבל המילים 'פיצוי', 'נחמה', לא מדברות אלי. אין נחמה על דבר כזה, ולא תהיה. אורית היא מתנה, היא משהו אחר. נכון שהיא גם זיכרון מאשר ומיהונתן, והיא מאוד דומה לאבא שלה. אבל היא אורית".

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      "אני כל הזמן חושבת על האפשרויות. אם לפחות יהונתן היה נשאר. אם לפחות אשר היה נשאר". אשר ויהונתן פלמר (צילום: באדיבות המשפחה)

      "לא נפגשת עם אלמנות"

      מאז הבוקר ההוא, לפני ארבעה חודשים, חזרה אל הבית שלהם רק פעמיים, לביקורים קצרים. הבית החדש שלה הוא חדר קטן בבית אחיה וגיסתה, אהרון ונעמי פרץ, באפרת שבגוש עציון. מיטה, ארון בגדים, מדף עם חיתולים ובגדי תינוק, נעלי בית ליד המיטה. "ביום השלושים לפיגוע נכנסתי לשם עם גיסתי, להיפרד מהבית, מהחפצים שלנו. הכל נשאר בדיוק כמו שהשארתי אותו ביום שישי בבוקר. הכביסה בסל כביסה. המגבת של יהונתן שקילחתי אותו יום קודם, עם הריח שלו. המעיל של אשר. הייתי שם שעתיים. רציתי להריח אותם. הסתובבתי בבית, מריחה, נוגעת, בוכה".

      הבית, על תכולתו, נעול. חברות הביאו לה קצת בגדים וציוד אישי משם, כל השאר נותר קפוא בקפסולת זמן סגורה. "אין לי מה לעשות שם עכשיו. האנשים שאני הכי אוהבת בעולם לא נמצאים שם, ומבחינתי, הבית מת בלעדיהם. אם יהונתן היה נשאר, הייתי חוזרת. אבל להישאר שם לבד זה לא שייך".

      לקראת הלידה של אורית קנתה פועה הכל מחדש. בגדים, עגלה, סל?קל. "לא לקחתי שום דבר שהיה של יהונתן. היה לי קשה לעשות את התהליך של הבחירה - מה כן, מה לא. וחוץ מזה, אלה הדברים שלו, ואורית היא משהו חדש. אני לא מסוגלת לקחת ממנו".

      נפגשת עם אנשים במצב שלך, של מישהו שאיבד משפחה בפיגוע ונשאר לבד?

      "חוץ מדוד חטואל, אני לא יודעת על עוד מישהו במצב דומה. בפיגועים שבהם נהרג יותר מבן משפחה אחד, בדרך כלל נשארו בני משפחה אחרים בחיים. יצא לי לדבר עם אלמנות טרור, לא התחברתי אליהן. אף אחת מהן לא איבדה גם ילד. זה מאוד אישי, כל אחת באה עם מערכת אמונות אחרת, ומתוך מערכת יחסים אחרת, ונמצאת במקום אחר בחיים. עם הזמן הבנתי שיש לי את הכאב שלי ואת המקום שלי. הכוחות צריכים לבוא ממני, לא כתוצאה ממפגשים עם אחרים שאיבדו. אני לא נפגשת יותר עם אלמנות. נותנת לעצמי ללכת בקצב שלי. החלטתי לחיות את הכאב הכי חזק, הכי עמוק, לחיות איתו ואותו. בגלל זה גם לא חזרתי לעבודה אחרי הפיגוע".

      "אנשים שבאו לשבעה אמרו דברים טיפשיים, ואני הבנתי את הכוח של השתיקה. לא דיברתי. לא יכולתי לדבר. אמרו לי, אל תדאגי, את צעירה, את עוד תתחתני. אני יודעת שזה היה מתוך כוונה טובה ולא מתוך רצון להרע, אבל הרגשתי שזה לא נכון לומר את זה. באבל כל כך עמוק אתה כבר לא מרגיש כלום. החושים מתקהים. אתה לא מרגיש שמחה, כעס, עלבון. הכל מוחלש. רק כשהרגשתי טיפה כעס, הבנתי שהחושים שלי חוזרים, שאני חיה".

      כעסת על ההגדרה של האירוע כתאונה?

      "לא היה כעס, אלא כאב. מהרגע הראשון לא יכולתי להאמין שזו תאונה. אשר היה ישר כמו סרגל בנהיגה. אני יכולה לראות אותו, עם יהונתן באוטו, נוהג למופת. לפני כל נסיעה היה בודק שמן ומים. אין מצב שנוסעים לא חגורים. לפני שיצא לנסיעה האחרונה, אחד השכנים ראה אותו בודק אוויר בגלגלים. האמירה הזאת שמדובר בתאונה, שהיתה באוויר כמעט שבוע, היתה מאוד מכאיבה. במסגרת הרוטינה המשטרתית גם הגיעו לבית לחפש סמים ואלכוהול. המשפחה שלי יצאה למאבק כדי שהמשטרה תתייחס לממצאים, והצליחו, אבל אני לא התעסקתי עם זה. כן תאונה, לא תאונה. האובדן האישי שלי היה מספיק חזק גם בלי הנסיבות".

      רק חמישה ימים אחרי שנהרגו, בלחץ אח?יה של פועה, הודיע משרד הביטחון כי קיבל את ממצאי חקירת המשטרה המאשרים שההתהפכות נגרמה עקב פיגוע חבלני, וההרוגים יוכרו כנפגעי פעולות איבה. "אם המשפחה לא היתה נאבקת, היו אומרים עד היום שזו תאונה. היו יכולים להשתיק את זה, ככה, סתם. אסור שדבר כזה יחזור על עצמו עם משפחה אחרת. מוות בתאונה ומוות בפיגוע הם שני דברים שונים. נכון שהאבל שלי הוא הכי פרטי בעולם, אבל הם נהרגו על קידוש השם. זה משנה משהו".

      את חושבת על הרוצחים?

      "ממש לא. הם לא מעניינים אותי. אני לא כועסת עליהם ולא מבקשת לנקום בהם. בטח לא נקמה אישית. זה מעבר לזה. זו לא מלחמה פרטית. מבחינתם, הם לא רצחו את אשר ויהונתן, הם רצחו שני יהודים בגלל שהם יהודים. וזה שייך לכל עם ישראל. זו מלחמה קיומית. היה כאן אדם שרצה לחיות, שרצה שיהיה לו טוב, שהיה לו ילד מקסים וסקרן. חיים נגדעו".

      דיברת פעם עם אשר על הסכנות בדרך?

      "חשבתי על זה קצת יותר כשהייתי נערה. עם אשר אולי הזכרתי פעם שיש זריקות אבנים, אבל היו לי ביטחון, שלווה, היה לי ברור שאשר תמיד יהיה לצידי, והוא תמיד אמר שלעולם לא יעזוב אותי. לחשוב על שניהם נפגעים, מעולם לא עלה בדעתי. היום אני מפחדת בדרך. בטח שאני מפחדת".

      היא רהוטה, מתנסחת היטב. מטופחת. אני צריכה להזכיר לעצמי שהיא חמישה ימים אחרי לידה. מאיפה הכוחות, אני שואלת. "בהתחלה זה כאב אחד רצוף, אחר כך זה מקבל צורה של גלים. קצת כוח, קצת נפילה. הסבל לא יכול לחנוק אותך כל הזמן, אחרת האדם מאבד שפיות. מה שקרה לי הרי לא נתפס. הרגעים שבהם אני מרגישה שיש לי קצת כוח, קצת אוויר, אני יודעת שזה הם. אשר ויהונתן מרימים אותי, אחרת לא הייתי יכולה לקום בבוקר, לא הייתי יכולה לחיות. אני מרגישה שהם איתי, מצד שני אני נשרפת מגעגועים. אנחנו בני אדם. אנחנו צריכים לחוש, לגעת. יש אולי קשר מסוג אחר, אבל אני צריכה מגע".

      "אשר היה איתי"

      איך עוברים הריון ולידה לבד?

      "בהריון של יהונתן לא הפסקתי להקיא עד חודש תשיעי. הגעתי למצב של התייבשות ואינפוזיות, לא הגעתי לעבודה חודשיים. אשר טיפל בי כמו מלאך. גם את ההריון השני עברתי רע. בחצי הראשון של ההריון, הוא עוד היה איתי. כדי להקל על הבחילות בבוקר, הייתי חייבת לשתות ולאכול משהו קטן מייד כשאני מתעוררת. אשר היה מכין לי כל יום תרמוס עם תה, ועוגיות ליד, ומניח את זה ליד המיטה שלי בלילה כדי שיהיה לי מייד כשאני מתעוררת. אחר כך אני לא יודעת איך עשיתי את זה. בשבעה היתה לי קהות של כל התחושות בגוף. לא הרגשתי כלום, גם לא בחילות".

      לפני כמה ימים, בראש חודש שבט, חודש ההתחדשות והלבלוב, כרעה ללדת. "לקראת הלידה היו לי הרבה חששות, איך אני אלד לבד, מי יעזור לי, פיזית. אבל אשר היה איתי בחדר הלידה. הרגשתי אותו. הצירים התחילו בחמש בבוקר. קבעתי מראש עם מיילדת שאני מכירה ואוהבת, שתלווה אותי. קוראים לה אורית, וזה היה מאוד סמלי בשבילי. הגיע מרדים מסוים שבא במיוחד בשבילי. הכניסו אותי ישר לחדר הלידה, בלי תהליך הקבלה. היתה לי תחושה שהכל מסתדר חלק. שאשר מסדר".

      את משווה בין יהונתן לאורית, או ששמת קיר בין העבר להווה?

      "אני נזכרת המון איך יהונתן היה בגיל הזה. זה מאוד טרי. בסך הכל שנה וחצי הפרש בין הלידות שלהם. כשהגעתי לשערי צדק כדי ללדת, בשבוע שעבר, עברתי באותו מקום שבו חיכיתי לאשר שיאסוף אותי והוא לא הגיע, הייתי באותו חדר לידה שבו ילדתי את יהונתן. כל הזיכרונות צפים. בשחרור מבית החולים נזכרתי איך אשר לקח את הסל?קל של יהונתן, ופתאום אני יוצאת לבד מבית החולים. אפילו בדברים הטכניים יש קושי. אף פעם לא הייתי מתעסקת בקשירות של כיסא הבטיחות באוטו, בסגירה של העגלה. זה אשר היה עושה. פתאום הכל לבד".

      מה תספרי לה כשהיא תגדל?

      "זה לא סיפור שמספרים. אני חיה אותם כל הזמן, ואני אחיה אותם תמיד. גם אורית תחיה עם זה. היא תישא עליה משהו, זה בטוח. היא אמנם היתה בבטן כשזה קרה, אבל אין ספק שהיא חוותה את זה כעוברית. היא לא נולדה לעולם ניטרלי, נטול א?בל. אני מדברת איתה. אני אומרת לה שאני אוהבת אותה, שאעשה הכל בשבילה, שאבא היה מאוד אוהב אותה".

      מה הלאה?

      "בזמן הקרוב אני לא יכולה לחזור לעבודה כאחות במחלקה. זו מחלקה קשה, עבודה תובענית. יש שם הרבה מוות. זה לא משהו שאני יכולה לעבור עכשיו, צריך הרבה כוחות כדי להעניק. סיעוד זה מקצוע של נתינה. אני לא במקום הזה כרגע. לגבי העתיד, כרגע אני מובלת. אין לי כוחות להחליט מה יהיה ואיך יהיה. מתישהו אצטרך למצוא לעצמי מקום מגורים משלי, זה בטוח יהיה כאן באזור, לא רחוק מאחי. לחשוב על עתיד יותר רחוק אני לא יכולה. אחרי דבר כזה אתה מבין שכל דבר שאתה מתכנן יכול לקרוס פתאום".

      "בט"ו בשבט אנחנו חונכים כרם של ענבי יין וזיתים לזכר אשר ויהונתן בקריית ארבע, בשטח היישוב. זה היה החלום של אשר, שאהב כל כך את האדמה ואת ארץ ישראל. את הכרם מקימים בשטח שיש בו גת עתיקה ובור מים עתיק, והתקווה היא להפוך את זה לאתר תיירותי, עם גן שעשועים לילדים. אנחנו אוספים עכשיו תרומות בשביל זה".

      היא מבקשת ממני להחזיק את אורית כשהיא פונה להכין תה. אני מחבקת אותה. ילדה יפה, תכולת עיניים, שרק בקעה אל העולם וכבר היא מונחת בקונכייה של צער. יום אחד אמא שלה אולי תשיר לה את "שיר לשירה" של יהונתן גפן. אני משאירה לה כאן את המילים, אם תרצה. המנגינה תגיע בעצמה.

      דברו שפתיים יחפות,
      דברו עיניים,
      כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
      חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך,
      חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
      עולם חדש וטוב אני אתן לך,
      כבר במבט כחול את מגלה,
      כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח.
      קורץ צהוב?צהוב, מתוך האפלה.