קשה לרדת לסוף דעתה של נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב דבורה ברלינר, שסירבה פעם אחר פעם לבקשת הפרקליטות להפקיד את תיק הולילנד בידי שלושה מעמיתיה. היא מתעקשת להקצות לתיק, שלא היה כמותו בתחום זה, שופט יחיד בלבד.
בהנחה שאינה מעוניינת "לעשות דווקא" או להוציא לשון כלפי מישהו בפרקליטות המדינה ובמשרד היועץ המשפטי לממשלה, נותר הסבר אחד ויחיד להחלטתה: המוסד שהיא מופקדת עליו עמוס תיקים וסובל מפיגורים במתן הכרעות הדין, והוצאת שלושה שופטים מסדר היום השוטף תעמיק את הבעיה ותחריף אותה.
זה לא משכנע. לא היה עוד כתיק הזה הן בחומרת העבירות, הן בהיקפן. מדובר בתהום של חומר. הטלת מלוא האחריות על אדם אחד - שופט מנוסה ככל שיהיה - גורמת עוול לתביעה (ואולי גם לסניגוריה), ובעיקר לאיש אשר נבחר לשאת בנטל.
תיק כזה מצריך מרחב התדיינות בקרב השופטים
תיקים העוסקים בעבירות של נבחרי ציבור וטייקונים כלכליים ומאכערים הנאשמים בשחיתות כבדה, ומגיעים לדיון עם סוללות של עורכי דין יקרים ואפילו משרדים ליחסי ציבור, מצריכים מרחב של התדיינות בקרב השופטים. אם אין לכל אחד מהם שניים לשוחח עימם ולחלוק התרשמות מדברי העדים וממידת אמינותם, ואפילו להתווכח על משמעות הראיות - עלול השופט היחיד לסגת מהבנתו ומתחושת הצדק שלו אל עמדה נוחה, פושרת. החלטתה של ברלינר מונעת התדיינות לגיטימית בין חורצי הדין במשפט הרחב ביותר בתחום עבירות השחיתות של הצווארון הלבן.
שלושה שופטים דנו בעניינו של חיים רמון, שהיה פעוט ערך מבחינת היקף העדויות ומשך המעשה המיוחס לנאשם. שלושה דנים בעניינם של אהוד אולמרט ושולה זקן, שתוכנו לא פחות חמור ממה שמיוחס להם במשפט הולילנד, אבל היקף הפעילות מצומצם פי כמה וכמה. לא סתם שלושה שופטים, אלא נשיאת המחוזי בירושלים מוסיה ארד יכולה לשמש מופת: היא נטלה על עצמה לשבת בדין והוסיפה שניים מעמיתיה הבולטים.
הולילנד? הוא רחב יותר. יש בו עדויות כחול אשר על שפת הים. יש בו ניגודי אינטרסים בין הנאשמים, ואפילו מניחה ברלינר כי במהלך הדיון חלק מהם יעשו עסקות טיעון כדי להיחלץ בקלות יחסית - עדיין יישא השופט באחריות חסרת תקדים. זה כמעט לא הוגן להטיל זאת עליו. בפרפרזה על האדם - "לא טוב היות השופט לבדו".
ואם כבר, אז שברלינר עצמה, ראש לשופטי תל אביב ומי שכיהנה בבית המשפט העליון, תהיה מי שתיבחר על ידי ברלינר עצמה לשאת את המעמסה הזאת על כתפיה.