הקו הדק בין ביקורת לפופוליזם

כל מבקר מדינה מוסיף מרכיבים על קודמיו או גורע. אישיותו של המבקר מקרינה על עבודתו ועל מעמדו הציבורי והמוסרי.

מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס הגיע לתפקידו מכס השיפוט, כפי שאירע גם לחלק מקודמיו. לשופט יש סמכויות מוגדרות, וכל זיכוי או הרשעה שיוצאים מתחת ידו מגובים בסנקציות הקבועות בחוק. גם חוק מבקר המדינה מעניק למבקר שיניים, והוא אינו רק מתריע בשער אלא כחלק מהמערך השלטוני.

בזמנו, עת כיהנתי כשר בממשלה, שוחחתי עם אחד ממבקרי המדינה, שטען בפניי כי הביקורת היא רשות רביעית לכל דבר וכי עקרון הפרדת הרשויות בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת הוא דבר ארכאי מימי מונטסקייה. הדינמיקה של החיים, כך טען, מחייבת להכיר ברשות המבקרת כרשות רביעית בעלת אותה יוקרה ואותו מעמד ציבורי כשלושת ראשי הרשויות האחרים. אלא שהדבר לא נסתייע כי אינו נכון ואינו עומד בקריטריון של ויסות סמכויות בין שלוש הרשויות המוכרות.

כאשר אנו רואים את מצעד המובאים למשפט על עבירות של שחיתות ציבורית, אנו חשים צורך לחזק את מעמדה של מערכת הביקורת, שתפקידה למנוע מראש את הדברים שהופכים בהמשך לנחלת הרשות השופטת. לינדנשטראוס מצטייר, כנראה במידה של צדק, כמבקר אקטיבי, לוחם על האמת ומחובר לתקשורת ההמונים במאבק על אמות מידה ציבוריות. אבל דומה שבהמולה הציבורית, ערב פרסום מסקנות המבקר בעניין השריפה בכרמל, ניטשטשו התחומים.

תפקידו של המבקר לברר לעומק את כל השתלשלות האירועים, לתחקר שרים ופקידים בכירים על תחלואי מערך הכיבוי, לבחון עד כמה משרדי הממשלה היו שותפים למחדל ולהגיש את המסקנות. הציפיות מדו"ח כזה הן שהמבקר לא השאיר אבן שלא הפך בדרכו למסקנות. על המבקר לא להסתפק בהמלצות יבשות לאירועים. הוא יכול, בעקבות חקירה מקיפה, גם לנקוב בשם האחראים למחדל שהתעורר.

יש משמעות ציבורית רבה להצבעת המבקר על מעגל האחריות והסמכות ועל הסיבות שאישים ומשרדי ממשלה כשלו בזמן האמת. אבל: עד כאן. לא צעד יותר. המבקר אינו יכול לפעול כמי שמדיח שרים, לא בתקשורת ולא בדו"ח שיגיש. הוא אינו ועדת אגרנט שהוקמה אחרי מלחמת יום כיפור, שבתוכה נערך תהליך מעין משפטי על כל הזכויות והחובות השמורות ל"נאשמים בכוח".

איני חסיד של הממשלה הקיימת והייתי תומך בכך שאלי ישי לא ימנה עם חבריה. אבל העניין העומד על הפרק אינו ישי או יובל שטייניץ, אלא איך מנווטים ביקורת קשה בלי שתחטא בדוק של פופוליזם.

מבקר המדינה לא יכול להעריך את תפקודו של שר האוצר בשורה שלמה של מטלות, אפילו אם הוא כשל לדעתו בנושא המסעיר כל כך. לא הוא שצריך לשקלל את טיב ביצועיו של השר על מנת לקבוע את מידת כשירותו בעיני ראש הממשלה והכנסת. תביעה לפיטורי שרים היא גלישה גם לעולם הפוליטי וגם לעולם המשפטי. עולם הביקורת הוא עולם הממצאים וההמלצות. ככל שיישאר בהגדרתו, תהיה עוצמתו המוסרית והציבורית רבה יותר.