לאן נעלמה האחריות במדינה?

מי בכלל זוכר את המושג הארכאי "אחריות"? המושג שהיה פעם חלק נכבד מהדיאטה המוסרית בישראל ומרכיב בלתי נפרד מה-DNA בעמוד השדרה הישראלי. "זה לא אני!", "זה לא בקדנציה שלי!" ו"זה קרה לפני שנכנסתי לתפקידי!" הם רק זער מזער מתוך ארסנל המשפטים הפורקים את האחריות מעל כתפי האחראים.

מה קרה לנו בדורות האחרונים? "אני לא אחראי" ו-"אני לא לוקח אחריות" הם חלק מהמשפטים השגורים בפיהם של המתחמקים מלקחת אחריות. זה עובר כחוט השני בכל ההיררכיות, מלמעלה עד למטה, מראשי ושרי ממשלות ישראל, דרך חברי הכנסת, עבור בראשי ערים, המשך בראשי מחלקות, ועדות וכל אלו שנבחרו על ידינו על מנת שייקחו אחריות וינהיגו אותנו במעגלים הרחבים והצרים של חיינו.

מדינה עולה בלהבות, שריפות, אובדן דרך, חברה מסוכסכת - ילדים שואלים, ואין מי שייקח אחריות. כמו בשלטון המרכזי, כך גם במערכות חיינו האחרות, מנהלי מוסדות לא לוקחים אחריות. במערכת החינוך של היום לא לוקחים אחריות, במערכת הבריאות מעבירים את האחריות, במערכות הכלכלה מתמסרים באחריות, במערכת הביטחון ממשיכים לכדרר האחריות, וכך גם בכל אחת ואחת מחוויות חיינו כישראלים. הדבר מחלחל אל חיי המשפחה והחינוך המשפחתי, בו גם ההורים לא לוקחים אחריות. הם מאשימים את הטלוויזיה, את התקשורת, את המורים. בקיצור, אף אחד מאיתנו לא לוקח אחריות. אלו שכן עושים זאת נקראים "פראיירים".

בעבר, מנהיגים היו מתפטרים כשהיה קורה משהו סביבם. הם היו לוקחים אחריות, מבן גוריון ועד אחרון השרים. פעם כשהיה מתפטר בר סמכא זה או אחר כמחאה על חוסר האחריות של המנגנון, הייתה התפטרותו גורמת לרעידת אדמה חלקית, אם לא לומר קולוסאלית. היום כל מי שמתפטר נשכח תוך יום או יומיים ואיש לא זוכר על שום מה התפטר. בעיית הבעיות שלנו היא האחריות שהפכה להיות מושג זר שירד מהארץ ומכל המעגלים שבה.

בפרויקט מיוחד, אני עורך סיורים ומפגשים עם ילדים ובני נוער במערכות החינוך והתרבות בכל רחבי הארץ. שם אני קורא ומספר את הסיפור "המלך הלך לישון", העוסק במלך שפרק מעל עצמו כל אחריות. אנו מדברים על מלכים, מנהיגים ושאר "מבוגרים", ובמיוחד עוסקים בהגדרת המושג "אחריות". במפגשים אלו הביעו הילדים דעות שונות ונתנו דוגמאות מעניינות המגדירות את מושג האחריות.

לפני מספר שנים, בהופעה בפני כיתות ה' בבית הספר התורני-מדעי בשדרות, הפליא אותי אחד מהילדים. המורה הקימה אותו מספר פעמים ממקומו, עקב "הפרעה לסופר האורח" (הוא צחק מהבדיחות שלי. המורה חשבה שאני בן אדם רציני), והעבירה אותו כלאחר כבוד ממקום למקום. ממושבו בשורה שאחרי השורה האחרונה, ממש מאחורי כל הקהל, הוא הרים אצבע עקשנית בקול מתחנן:

"אני יודע מה זה אחריות" הוא אמר בקול מצפצף.
"בבקשה" פניתי אליו.
"אחריות מתחילה באות א"', לחש.
ו..... ? שאלתי.
א' זה אני. אני חייב לשמור על עצמי קודם כל.
"יפה". חייכתי. והאות ח'?
"ח' מצטרפת ל א' ושתיהן עושות אח. יש לי אח קטן ואני הגדול. יש לי אחריות על האח שלי.
המשכתי לשאול את הילד - ומה עם האות "ר"?
"יחד עם האות ר' יש את המילה "אחר". אני לא רק אחראי לאחי, אני אחראי לאחרים בכיתה, בשכונה ובכלל.
"זהו?" שאלתי.
"לא. אחרי האחר יש י' וזה כבר "אחרי". כשאני לוקח אחריות כולם הולכים אחרי.
"אז מה תעשה עכשיו עם האות ו"' הקשתי.
"יחד עם האות ו' המילה תהיה אחריו. אבא שלי לקח עלי אחריות אז אני הולך אחריו. באש ובמים".
החיוך שלי אל המורה הפך לרחב יותר וגבותיי הורמו כאילו שאלו במפגיע - "נו???". "ומה עם האות ת'" שאלתי את הילד, כאילו הייתי שותף לניצחונו.
"המילה אחריות מסתיימת ב-ת' ומתחילה ב-א'. זה אומר שאם לקחת אחריות אתה חייב להתחיל ב-א' ולסיים ב-ת'". הילד צחקק ושאל, "אתה מקבל את ההגדרה שלי?"
המורה המענישה חייכה חיוך של ניצחון ואמרה - "אתה רואה איזה ילדים חכמים יש לי?"
איך המשפט אומר? "מפי עוללים..."

קיבלתי את ההגדרה של הילד, הפנמתי ועכשיו היא שלכם. אחריות:
א=אני
אח=אחי
אחר=אחרים
אחרי= מנהיגות
אחריו=מסורת
א-ת=אחריות מ- א' ועד- ת'

הילדים הפנימו את המושג אחריות. מה קורה מאוחר יותר? לאן זה נעלם? האזינו מנהיגים ושמעי ממשלה – ילד מכתה ה' בשדרות שלח מסר אס.או.אס - קחו אחריות!