מוסקיטר

גלגוליה של דמות ספרותית אינם עניין של מה בכך, לא פשוט לקחת דמות מוכרת שכולנו ראינו אינספור פעמים ולתת לה משהו אקסטרה, משהו קטן שיהפוך אותה לחדשה. כך מגיע לו "המוסקיטר", ומנסה לתת פרשנות שונה ל"שלושת המוסקטרים" הקלאסי של אלכסנדר דיומא. "עשינו סרט לא מסורתי" אומר הבמאי פיטר היימס, למה הוא מתכוון?

נתחיל בזה ש"המוסקיטר" הוא סרט אקשן כיפי עם כוריאוגרפיה מצוינת שמנסה לרכוב על גלי ההצלחה של "נמר דרקון" אצל קהל הצופים האמריקאי ומנסה גם להאכיל אותו בכוח את הכוריאוגרפיה ההונג קונגית לבימוי קרבות (ממנה הם הרי כל כך נהנו...), לסרט יש קאסט מרשים מאוד שאולי מדגים טוב מכל את נוסחת השלם שאינו משתווה לסכום חלקיו. קתרין דנב קצת מאכזבת, אבל מינה סוברי (המדהימה) וטים רות' עושים את שלהם, במיוחד רות' שמוכיח פעם אחר פעם עד כמה הוא מגוון.

הרעיון יפה, בואו נקח את ז'אנר המוסקטרים ונוסיף לו שפריץ של קונג פו, זה יראה טוב, זה ישמע טוב ואיך אמר טים רובינס ב"קפיצה הגדולה": ' היי, בשביל הילדים'. אבל הבעיה הגדולה ביותר היא שהסרט לוקח את עצמו קצת יותר מדי ברצינות, וכך במקום לקבל סרט פעולה מהנה נטו, אנחנו נגררים אחריו לקלישאות הכי נמוכות, ופיטר היימס שתכנן לעשות סרט "לא מסורתי" שכח להשאיר תקציב לתסריטאים ונפל לכל בור הוליוודי מוכר.

הדי. וי. די נשמע ונראה מצויין, הצבעים חיים ועברו למהדורה הביתית ללא כל קושי, ההבדלים בין שחור ולבן חדים מאוד (דבר שבולט במיוחד בסצינות הקרב הליליות). הסאונד טוב, המוזיקה קצבית ואגרסיבית ויש אחלה בסים בסצינות הקרב (שימו לב, כדאי להנמיך אם יש לכם שכנים רגישים).

בדרך מהאולפנים לארץ, בזמן הפקת הגרסה הישראלית לדי. וי. די הוא זכה לאבד כל תוספת שווה משהו, כך אנו לא זוכים כמו חברנו שמעבר לים לראות סרטון על הפעלולים (שבודאי היה מעניין), כמו גם סרטון על הליהוק (שהיה עשוי להסביר את הבחירה התמוהה בג'סטטין צ'יימברס לתפקיד הראשי). את קטעי הראיונות שעשו עלייה בהצלחה אנו זוכים לקבל קטועים בצורה מביכה למדי, בה התמונה והקול לא תמיד חופפים זה את זה – חבל, באמת חבל.

טוב, אם עוד לא הוצאתם את הדיסק מהמכשיר, אז תוכלו גם לצפות בסרטון בקרוב של הסרט ולהקפיא את התמונה עוד פעם אחת על מינה סוברי, כי חוץ מהיופי שלה, יציאה או שתיים של טים רות' וסצנת קרב מלהיבה אחת (זו עם הסולמות), אין כאן שום דבר לכתוב עליו הביתה.